11.07.22
ד"ר עשהאל רומנלי
האם הכאב של בן זוגי הוא אחריותי?
אנו לומדים כי כאשר אוהבים אותנו, לא יפגעו בנו. כלומר, עלינו לוודא כי בן או בת הזוג שלנו לא ירגישו עצב או כאב. יתרה מכך, קיימת סברה רווחת לפיה בזוגיות טובה עליי לדאוג לכך שבן או בת זוגי יהיו מאושרים. לחלקנו אמונה בסיסית לפיה אם בן הזוג שלנו חש כאב, זוהי אחריותנו או אשמתנו, ועלינו מיד לתקן, לשמח, לעודד, לחבק, להגן עליו, וכו'. תפיסה זו רווחת בתקשורת, סרטים, רומנים ובחברה. אולם, מדובר בתפיסה בעייתית בזוגיות ארוכת טווח. מדוע כך הדבר? מה הבעיה באמונה שהכאב של בת זוגי הוא באחריותי?
הבעיה באמונה לפיה הקושי של בן הזוג שלנו הוא באחריותנו טמונה בכך שתפיסה זו משמרת תגובתיות גבוהה ביחסים הכי אינטימיים שלנו. כלומר, כל פעם שאהובנו משתף משהו מורכב או כואב, אנו מיד נדרכים ומרגישים שאנחנו צריכים לעשות משהו בנידון. כך, אנו למעשה מפסיקים להקשיב ממקום נינוח ופתוח, והכאב של יקירינו מיד מעורר אותנו למחשבה: "מה עשינו הפעם? מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו? כמה מאמץ ואנרגיה נצטרך להשקיע בלעודד אותם או בלבקש סליחה?" לאורך זמן, מאמץ מנטלי זה עלול לגרום להתרחקות ולקשיים בזוגיות.
מה היא זוגיות סימביוטית?
תגובתיות אוטומטית כלפי כאב או קושי של בת הזוג מאפיינת זוגיות סימביוטית, כלומר זוגיות חסרת גבולות. בזוגיות סימביוטית בני זוג פעמים רבות חוששים לשתף את הצד השני בכאב או להעמיס עליהם, שכן קשיים נחווים כעומס רגשי אדיר על הצד השני. יתרה מכך, אם לצד אחד כואב, הצד השני מחויב לנחמו בכדי להוכיח את אהבתו. אם טוב לאחת מבני הזוג, גם השני צריך להרגיש טוב.
במצבים אלו, בהדרגה הזוגיות הופכת למקום 'מסוכן', בו הכאב שלי הופך להיות הבעיה של בן או בת זוגי. לכן, פעמים רבות ה"פיתרון" הופך להיות הימנעות משיתוף, בכדי לא להעיק על הצד השני. דינמיקה זו, של לקיחת אחריות על כאב האחר לצד הימנעות משיתוף בקשיים, משמרת מובחנות נמוכה בזוגיות.
מובחנות בזוגיות מתייחסת ליכולת להיות מחובר לאמת שלי וגם להיות קרוב לאחר. כאשר המובחנות נמוכה והסימביוזה גבוהה, בני הזוג מפסיקים לשתף את האמת שלהם. הם נוטים להימנע מנושאים רגישים, מביקורת בונה, מתסכולים וממתח קונפליקטואלי בכדי להימנע מריבים. הימנעות שכזו היא הרסנית למערכת היחסים כיוון שהיא מפחיתה את האמינות, האינטימיות והפגיעות, ההכרחיות לזוגיות בריאה וקרובה.
אנחנו לא אחראים לרגשות של בני הזוג שלנו
כפי שכותבת לוֹרי גורדון (1996), ייתכן ואנו מהווים גורם המשפיע על החוויה של בן הזוג שלנו, אולם איננו יכולים לקחת אחריות על האושר הרגשי שלהם. הכוונה איננה להיות אדישים לכאבם אלא למצוא דרך להישאר עם עצמנו בזמן שיקירינו מתמודדים עם הבעיות האישיות שלהם.
דיוויד שנרש (1997), מטפל זוגי אמריקאי, מגדיר אינטימיות (Intimacy) כיכולת לפגוש את עצמנו בנוכחות האחר (Into-Me-See). כאשר אנו מרגישים ומתמודדים עם הכאב שלנו באופן ישיר אנו מגדילים את הבגרות, יושרה, כבוד העצמי וביטחון שלנו. על כן, אל ״תגנבו״ מבני הזוג שלכם את ההזדמנות שלהם לגדול. אנו לא נדרשים להגיב לכל ביטוי של רגש מצדם. לחלופין, פשוט תנו להם לפגוש את עצמם.
אחד הזוגות עמם עבדתי הציגו זוגיות סימביוטית, בה הבעל התקשה להתמודד עם הכעס של אשתו כלפיו. לכן, הוא הקטין את הכאב שלה באמצעות חוסר הקשבה או ציניות. לאחר הבנה משותפת כי הם מחזיקים באמונה לפיה ״הכאב שלך הוא באשמתי״, שאלתי אותו עד כמה הוא באמת היה רוצה להקשיב לכאב של אשתו, מ-1 (לא באמת מעוניין) ועד 10 (מאד מעוניין לשמוע את התלונות שלה). הוא מיד אמר 8.
לאחר שהזמנתי אותו לקחת רגע, לדמיין שהוא שותה את ׳משקה האמת׳, ואז להסתכן ולשתף את המספר האמיתי, הוא בחן בדאגה את פניה של אשתו ולחש, "בעצם, 2 מתוך 10". להפתעתו, אשתו לא נעלבה אלא פלטה צחוק עמוק וספונטני. היא שיתפה כי הרגישה שכך הדבר, וכי שמחה על ששיתף בגלוי את מה שהיא (ואני) הרגשנו בבירור.
באותו רגע שניהם חוו תחושה חדשה של זוגיות מובחנת – הוא שיתף את הכאב האמיתי שלו, הנובע מהימנעות משיתוף כנה, והיא מצידה הצליחה 'לתת לזה לנחות' ולקבל את דבריו כיוון שהוא לא ניסה לצנזר עצמו בכדי להגן עליה. תהליך זה מסייע לזוגות לחתוך את ׳חבל הטבור׳ שביניהם ולהעז לשתף את הכאב שלהם באמת, בלי להימנע או לצנזר את עצמם, וכן ללא הצורך לפתור או להגן על הצד השני. כך, בני הזוג החלו לרכך את אותה אמונת יסוד מגבילה והחלו לייצר זוגיות בה יש מקום לכאב של כל אחד מהם, מבלי שהשני נדרך, מופעל, או נאבק.
איך עושים זאת – 6 צעדים פרקטיים:
1. קחו רגע ובדקו האם יש לכם אמונת יסוד לפיה אתם אחראים על רגשות בני הזוג שלכם, או חשים כי הכאב שלהם באחריותכם או שהאושר שלהם הינו לטיפולכן. אם כן, העריכו האם אמונה זו מסייעת לכם ולזוגיות שלכם.
2. הסבירו רעיון זה ליקיריכם כך שתהיה לכם שפה משותפת, וקבעו זמן מוגדר עבור שיחה מודעות ורגועה על כך.
3. כאשר אתם מדברים, שתפו בכאב, ביקורת, או תסכול באיטיות, בביסים קטנים, בהפסקות. זאת, בכדי לאפשר לצד השני לספוג ולעכל את מה שאתם אומרים. נסו להשאר משחקיים ופתוחים, כך כשהשיתופים לא יציפו את בן או בת זוגתכם.
4. הזכירו לבן או בת זוגכם 'לא לאבד את עצמם'. כלומר, הם אינם נדרשים להגיב למה שאתם משתפים. תזכירו להם כי כל שעליהם לעשות זה להקשיב ולתת לזה לנחות בגוף שלהם. הם לא צריכים להתנצל, לתקן, או לעודד אתכם.
5. אם הם מתחילים להגיב, להתגונן או לתקוף, נסו לנשום עמוק, לקחת הפסקה או להשתמש בטכניקות הרגעה עצמית שונות. אם צריך, תמיד אפשר לחזור לנושא בשנית יותר מאוחר.
6. לעיתים, שיתוף הכאב בדרך החדשה והמובחנת הזאת, עדיין תעורר כעס, קרירות, או אפילו שסע. זה בלתי נמנע וטבעי. תזכרו לנשום ולהישאר פתוחים ואוהבים כלפי בן הזוג. תזכירו לעצמכם ולהם שאתם עושים זאת כדי להעמיק את הזוגיות. אם לאורך זמן תוכלו להישאר פתוחים ולא לסגת, להתנצל או לטשטש את הקשיים שלכם, בני זוגכם ילמדו לשאת כאב זה ואולי בעתיד אף יחלקו אתכם את שלהם.
תהליך זה, של יציאה ממצב סימביוטי לעבר זוגיות מובחנת, עשוי להוביל אתכם אל עבר זוגיות מודעת יותר, פחות תגובתית ויותר כנה. בהדרגה, תתווסף לזוגיות תחושת שחרור, ותחושו חופשיים יותר לשתף בתחושות וברגשות שלכם. יתרה מכך, ככל שתפתחו את היכולת להקשיב לכאב של אהובכם מבלי להגיב, כך תגלו הערכה מחודשת כלפיהם.
במשך הזמן, תהליך זה עשוי לחווט מחדש את המחשבות האוטומטיות שלכם ולעזור לכם להפנים את העובדה כי אין באפשרותכם למנוע מהצד השני להרגיש כאב, אולם אתם יכולים להיות שם בשבילם כאשר זה יקרה. על כן, זכרו והזכירו לבני ובנות זוגכם כי אתם לא אחראים לרגשות האחד של השניה. הכאב שלהם הוא הכאב שלהם, והכאב שלכם הוא הכאב שלכם, "כל אחד והכאב שלו".
על הכותב – ד"ר עשהאל רומנלי
מטפל ומדריך זוגי ומשפחתי מוסמך, ומנהל שותף של המרחב הפוטנציאלי להעשרת יחסים.
https://www.potentialstate.co.il
מקורות
Gordon, L. H. (1996). If you really loved me. Palo Alto, CA: Science and Behavior Books
Schnarsh, D. (1997). Passionate marriage: Keeping love and intimacy alive in committed relationship. New York, NY: Owl books
