מאחר? הכל מתחיל מהרחם

חגית בן שחר

כששרון נכנסה היא הייתה מבוישת. נמנעה מקשר עין, חמקה פנימה ומלמלה מילות התנצלות. בזוית העין חיפשה לדעת מהי תגובתי לאיחור שלה. היה זה איחורה השלישי ברצף, אך הפעם הוא היה משמעותי.

כשהתיישבנו היא אמרה בכאב: "אני באמת מצטערת שאיחרתי, לא משנה כמה אני מנסה להקדים ולצאת, זה לא מצליח לי, אין לי מושג למה אבל בסוף אני מאחרת. אני ממש מתביישת". כחלק מהאינטייק שרון שיתפה אותי בסיפור הלידה שלה, סיפרה את הסיפור שסיפרה לה אימא: "לידה רגילה, ארוכה, שעות רבות של צירים, טוב, אני הבת הבכורה, ככה זה, נכון? הלידות הראשונות הן ארוכות וקשות. אבא רצה בן ואני הגעתי. הוא היה נורא מאוכזב והלך הביתה ולא סיפר לאף אחד שנולדתי- שנולדה לו בת. אימא נשארה לבד ובכתה שעות".

רצינו להבין, שתינו, מה מבקש להיאמר באמצעות האיחורים? מה שרון מחפשת? פנינו אל הגוף. "כשאת חושבת על האיחור היום, למה את שמה לב בגוף שלך עכשיו?" שאלתי. גופה של שרון היה מכווץ, אוויר מועט הצליח להשתחל פנימה, מועקה בחזה. המועקה התפתחה לכעס ועצב ולאחר מכן לבלבול. "אני לא מבינה, מה קורה כאן... אני לא מבינה למה אף אחד לא שמח לקראתי, לא שמח בי!?". זו תחושה מוכרת, אני יוצאת מהבית בידיעה ברורה שמישהו יכעס או יתאכזב ממני, אין לי מושג למה... או מה עשיתי?"

בהמשך התגבשה תובנה משמעותית שהשקיטה כבמטה קסם את שרון ואת החדר כולו: "אני מאחרת משום שאני מחפשת, מבקשת שיקבלו אותי בשמחה. אותי. את הבת. הגעתי אחרי מסע מפותל. שמישהו כבר ישמח בי, לעזאזל, ויוריד ממני את הקללה הזו, את הצורך באישור", אמרה ודמעות גדולות זלגו על לחייה. "זו הקלה אדירה להבין את הצורך הזה שבי. שנים שאני מאחרת וכל כך מתביישת וכל כך אשמה בכל פעם מחדש. והנה התובנה הזו שהאיחורים שלי שייכים ללידה שלי, משהו שאני סוחבת ארבעים ושתיים שנים וסוף סוף מבינה. אני בסדר, הם פשוט לא קיבלו אותי, הם היו עסוקים בציפיות ובאכזבות של עצמם וזה צבע את חיי".

שרון, כמו אנשים ומטופלים רבים, מרגישה שנטייתה לאחר אינה מקרית אלא מבטאת היבט משמעותי בנפשה ובחייה. ואכן, נושא הזמנים, האיחורים והנטייה להקדים ו"לעשות הכל בדיוק בזמן" קשורים לא פעם לחווית הלידה. במאמר זה אציג את משמעות חווית הלידה ועיתויה על האופן בו אנו מתנהלים מול לוחות זמנים.

על המטפלת - חגית בן שחר

חגית בן שחר .M.A., S.E.P מטפלת ומדריכת מטפלים בטראומת לידה.