הרהורים מחדר הטיפולים: מאהל המחאה שלי

צוות בטיפולנט

חברים, אם יש מדד לכך שמחאה חברתית אכן סוחפת את העם, המדד אינו במספרי המפגינים, מספר הכתבות ב-YNET או עוצמת המופרכות של ההבטחות הממשלתיות. המדד האמיתי הוא בסוג המפגינים או ליתר דיוק, בשאלה האם גם אותו פלח אוכלוסיה בועתי, ספקן ומתגדר (מלשון יושב על הגדר), אותו אני מייצגת (לא בטוחה עד כמה בכבוד)- מכיר גם הוא במחאה ועל אחת כמה וכמה, מצטרף אליה. במילים אחרות, אם יש מחאה שמצליחה לנתק אותי ואת שכמותי מחבלי הטבור של המזגן, האינטרנט והאדישות המתגוננת ולהוציא אותנו לרחובות- סימן שהמהפכה אכן בדרך.

מלבד להביע את כוחנו כעם ולהפעיל לחץ על הממשלה, לספק תעסוקה לחופש ולייצר אתר הכרויות חינמי, תרומה נוספת של המחאה בכלל ושל שדרת האוהלים בפרט היא האופן בו היא כופה על כל אחד לערוך בדק בית זהותי. הרי כיום- אמור לי על מה אתה מוחה ואומר לך מי אתה (השמועות מספרות על משפחות שהתפרקו מאחר והיא רצתה להצטרף לצעדת העגלות והוא רצה להצטרף למאהל אנשי הייטק נגד הקיצוץ בקינוחי פירות היער בארוחות העסקיות). ואכן, צעידה ברוטשילד לוותה בכמה הפתעות משעשעות כמו מפגש עם האקס היותר מהוגן שלי באוהל אומני הרחוב ועם המורה לספרות שלי מהתיכון במאהל הקהילה הלהט"ב (ואגב, בהקשר זה אני חייבת לציין את התרשמותי מהמתמחים בפסיכולוגיה שתלו על מאהל המחאה שלהם את השלט המבעית 'הפסיכולוג שלך עדיין גר עם אמא'). בקיצור- באווירת "מחה כפי יכולתך" הנוכחית כמעט כל אחד יכול למצא מאהל איתו הוא מזדהה או במידת הצורך להקים מאהל ברוח המחאה האישית שלו. ואני? אני חושבת שאתמול מצאתי את המאהל שאני רוצה להקים.

תתפלאו, אבל הפעם לא מדובר במחאה מול פירוש, אבחנה מדויקת או אמירה מפלחת-לב בעדינותה של הפסיכולוגית שלי.

את המחאות שלי להארכת חמישים הדקות, ביטול החופשות לפסיכולוגים, צמצום מספר המטופלים לכל מטפל, איסור על התעלמות משאלות, ביטול חיסיון הפרטים האישיים של הפסיכולוג, מתן סמים משככי היקשרות עמוקה וכן הלאה- כבר מחיתי (מקווה שהמחאה החברתית תביא להישגים מרשימים יותר מאלו שאני נחלתי). המחאה הנוכחית שלי הלכה ונבנתה בהדרגה, כמו קבוצת מחאה בפייסבוק.

אני חושבת ששורשי המחאה נטמנו בשנה שעברה, כשידיד שלי שחיפש טיפול פסיכולוגי החליט להפקיד את גורלו למנועי החיפוש של Google. אחרי השוואת מחירים, תמונות והתמחויות, הוא צעד לקליניקה אך אבוי- הטיפול הפסיכולוגי המובטח התגלה כ"אימון רוחני-שמאני באוריינטציה טיפולית" וה"ניסיון הטיפולי העשיר" התגלה כחוויה אישית בה אותה אשת מקצוע (עדיין לא ברור לי באיזה מקצוע מדובר) שמחה לשתף את המטופל המבועת, שכמובן לא חזר אליה.

לאורך השנה המשיכו לנשב רוחות של מאבק: פרסומת ל"טיפול בהפרעות אכילה על ידי מומחית לחינוך מיוחד"; חברה שסיפרה לי על "מומחית לטיפול בפוסט טראומה בשיטת NLP" שזה עתה עשתה הסבה מתחום הקונדיטוריה; הזמנות ל"לימודי פסיכותרפיה אינטנסיביים ומעמיקים בשלושה חודשים בלבד!!!". אבל הקש ששבר את גבי, על רקע התסיסה החברתית, היה השיחה שהיתה לי אתמול עם חברה שפנתה לנטורופטית עקב כאבי ראש חוזרים. מלבד כדורי עשב בר טיבטי מזוקק ותפריט דיאטה סגפני ("היא עוד אמרה לי שהיא ריחמה עלי", ייבבה החברה בעודה מחפשת עגבניות אורגניות נטולות גרעינים ומשליכה מביתה כל מה שיש בו פחמימות, חלבונים, שומנים ויטמינים ומינרלים), החברה שלי חזרה עם תובנה: כאבי הראש שלה מבטאים קונפליקט לא פתור בין עולם החומר שמייצג אביה החורג לעולם הרגש שמייצגת אמה הבנקאית, שכנראה ירשה זאת מסבתה מאחר והיא דור שלישי לניצולי שואה.

למרבה המזל, החברה שלי לא התרגשה יותר מדי מפרשנות העומק שניתנה לה, ותהתה בחמלה האם ייתכן ששנים ללא מק'דונלדס ועודף בננות מיובשות הוא שגרם לה לסטות כך מתפקידה. אבל אני לא הייתי מגזימה אם הייתי אומרת שהלב שלי פשוט צנח. נזכרתי בעבודת ההכנה המעמיקה והיסודית שהפסיכולוגית שלי עושה לפני שהיא מציעה פירוש כלשהו של הדינמיקות הנפשיות או הבין אישיות שלי, וחשבתי כמה כאב נגרם לי כשהיא אומרת משהו שגורם לי להרגיש בלתי מובנת, מואשמת או חסרת תקנה. חשבתי, טיפול נפשי כל כך כואב גם ככה- אז מאיפה התעוזה לעסוק בו בלי הכשרה מתאימה ובלי הזמנה אמיתית של המטופל להכנס אל הנפש?

הנפש- וכאן מתחיל המנון המחאה שלי- הפכה לאיזור פרוץ למדי. פרוץ מדי. נכון שטיפול נפשי הפך לטרנדי ואטרקטיבי, ונכון שאני האחרונה שתתנגד לחופש העיסוק, אבל יש גבול. כפי שלא הייתי רוצה שמהנדס אלקטרוניקה שעבר קורס 'חובבי רפואת שיניים' יטפל בסתימה שלי, כך לא הייתי רוצה שמי שעבר קורס פסיכותרפיה מזורז ינסה לתקן את החורים הרגשיים שבנפשי. וכפי שלא הייתי רוצה שרופאת העור שלי תציע פירוש עומק למפת הנמשים שלי, כך אני לא רוצה שרופא, מרפא או מסז'יסט יתייחסו לרגשות, לנפש או ליחסים הזוגיים שלי. אני חוזרת: זה מספק כואב גם ככה, גם מבלי שאדם שאינו בעל הכשרה מתאימה יגע ויכנס.

ואם נראה לכם שאני חוטאת באליטיסטיות, בהפרדת יתר בין הגוף לנפש, בתפיסה קפיטליסטית-מונופוליסטית או סתם במחאה ללא בסיס- אפשר להמשיך לדון על זה על רוטשילד. אני בשדרת האוהלים 509, בין האוהל של "תנו לחיות לחיות" לבין "תנו לנו להרוויח מעולה ולהרגיש טוב עם עצמנו בלי ללמוד את המקצוע".