הרהורים מחדר הטיפולים: אביר, נסיכה וליידי

צוות בטיפולנט

אז זהו, זה קרה.

אחרי שנים של התמהמהות הסוס הלבן הצליח למצא חניה ברחוב התל אביבי שלי והאביר, במלוא תפארתו, צלח את חדר המדרגות המעופש, את העמדה הסקפטית ואת משחק ה"הי-שים-לב-כמה-אני-קשה-להשגה" ונכנס לדירתי. וכן, אם להיות כנה, גם לליבי הממאן מזה שנים.

מאחר ופגשתי את האביר לראשונה רק לפני כחודשיים, נדמה לי שיכלתי לכתוב טור שלם המהלל את האביר על גינוניו, יופיו, וכד'. שלב כזה, אתם יודעים.

יכלתי גם לכתוב טור או שניים על התמודדותה של החתולה ועל האופן בו גישה בריאה, סבלנות, חנפנות טהורה וכמה חטיפי בשר שכנעו אותה שחתול יכול להתמודד עם גורל אכזר יותר מאשר לחלוק את המיטה עם אדם נוסף. מה שבטוח הוא שהפסיכולוגית שלי הפגינה עקשנות רבה יותר מזו של החתולה (ותאמינו לי, זה לא עניין של מה בכך), ולא מיהרה לפנות את מקומה לאביר. ומעשה שהיה כך היה.

עם האביר נכנסה לחיי כמות לא מבוטלת של שינויים. אני לא מתייחסת רק לפריטי לבוש, הידוק יחסים עם הפדיקוריסטית ומחסור תמידי בשעות שינה אלא גם לתחושה הבסיסית שכל דבר שאני עושה שאינו כרוך במפגש עם האביר הוא פחות או יותר בזבוז זמן. אני מודה שקול מעורפל שמקורו לשם שינוי בקורטקס ולא באמיגדלה, הזכיר לי מדי פעם שמדובר בשלב חולף. אותו קול טען בתוקף שסביר להניח שעוד זמן מה אני אזכר שאני די מחבבת את מקום העבודה שלי (גם אם כרגע אני לא ממש זוכרת מה שמו) וגם את החברות שצברתי לאורך השנים, וגרם לי לשמור על רמת תפקוד סבירה ומעלה. ובכל זאת, חשבתי לעצמי שכניסתו של האביר לחיי והעובדה שלשלם שינוי- וזה לא לציטוט- אני יכולה לדמיין אותנו יחד לאורך זמן, היא הזדמנות מצוינת לארגן מחדש את לוח הזמנים הבלתי אפשרי בעליל שאני מנהלת בשנים האחרונות בדבקות מטרידה.

אחרי החלטה רשמית על קיצור הביקורים אצל ההורים, קיצוץ שעות העבודה והחלטה (שטרם יצאה לפועל. אז מה.) לחסום כמה אתרי אינטרנט מפתים יתר על המידה, החלטתי שלא ייתכן ששינוי משמעות בחיי שלא יכלול את הליידי. לכן, כמי שהציעה לחלוק את חייה, או לפחות את חייה המקצועיים בשנים האחרונות, איתי ועם ההיבטים היותר נוירוטיים באישיותי- החלטתי שגם הליידי צריכה להיות חלק מתוכנית הקיצוצים הכללית.

מאחר והיתה לי תחושה שהליידי לא תתחבר להמשגת תוכנית הקיצוצים הכללית שלי, וכשועלת קרבות ותיקה, הסברתי לליידי את הדברים בניסוח שונה מעט. "אני מרגישה שהטיפול מאוד מאוד עוזר לי", שוררתי באוזניה, "ושאולי הוא המקור להצלחה שלי למצא סוף סוף זוגיות שנראית שפויה ויציבה ולא, נניח, השעון הביולוגי המתקתק, קסמיו של האביר או ידו של קופידון קפריזי כלשהו. ולכן, וממש ממש ממש בלי קשר למה שקורה בינינו, אבל עם קשר למה שקורה בחשבון הבנק ובלוח הזמנים שלי, חשבתי שאולי הגיע הזמן להתחיל להיפגש פעם בשבועיים ולא פעם בשבוע".

טוב. אז מי שמכיר את הליידי, ולפי העומס ביומן שלה יש לא מעט שמכירים אותה ואת נחת זרועה ופרשנויותיה, יכול לשער שלא אחת כמוה תתרגש מהמציאות החיצונית. "אני חושבת", כך היא אומרת לי בלי להניד עפעף ובלי להתייחס במילה וחצי מילה לנאום הממולח שנאמתי לה, "שאנחנו צריכות להבין מה קורה פה שגורם לך לרצות לדלל את המפגשים דווקא עכשיו".

כחלק מתכנית הקיצוצים אקצץ גם בתיאור הטענות והמענות שלי, שאילו האביר היה שומע אותן ייתכן והיה שוקל להסיר את מועמדותו לתואר אביר הכתר. מה שאני יכולה לומר רק הוא שהליידי סירבה להיות מקוצצת ללא מאבק הולם על הבנת הרצון לצמצם את המפגשים.

אני לא יודעת אם אי פעם לימדתי את הליידי את אסטרטגיית החנפנות בה אני נוקטת כשאני רוצה לשכנע את החתולה שלי לעשות משהו הגיוני (כלומר: להפסיק לנהום על השכנה שתולה כביסה בבית ממול או להניח לגרביים שתלויות לייבוש), או שזו מיומנות שהיא רכשה כפסיכולוגית (או פשוט כאישה), אבל הליידי לא היססה להשתמש בקלף התחושה הטובה ולהשליך אלי חטיף בשר עסיסי. "אני חושבת שזה מעניין", היא אומרת לי, "שדווקא עכשיו, כשאת מתחילה להשתמש בטיפול כדי להגיע למקומות שבאמת יכולים להפתיע אותך ולחדש לך, את בוחרת לדלל את הפגישות שלנו".

נכון, יכלתי להתרעם על האסטרטגיה הזולה, על העובדה שאני צריכה אוטוטו-לצמצם-את-הפגישות כדי לשמוע שהיא מרגישה כך או סתם על זה שנראה לה ש"רק עכשיו" אני מתחילה להשתמש כך בטיפול, אבל כנראה ששנים של טיפול (או חודשיים עם האביר) מרככים אותי, וחשבתי שדווקא יש משהו בדבריה. בשורה התחתונה, הסכמתי להשהות את תוכנית הקיצוצים ו- באופן מפתיע יותר או פחות, מסתבר שעד כה טענותיה של הלייד לגבי תזוזה מסוימת בטיפול בהחלט מוכיחות את עצמן.

הייתי שמחה לכתב על זה יותר, אבל אני מניחה שנדחה את זה לפעם הבאה. בכל זאת, האביר בדרך ולא הייתם רוצים, חלילה, שאפתח לו את הדלת בריסים שאינם מעובים במסקרה.