20.04.10
צוות בטיפולנט
באופן טבעי, חלק גדול מהחוויות היותר מהנות שצברתי במהלך חיי התרחשו בעקבות המלצות שקיבלתי ממכרים וחברים. עד היום אני אסירת תודה למורה לספרות שגילתה לי את עמיחי, ולחברים ששיפרו את איכות חיי באופן משמעותי לאחר שהפגישו אותי עם ה-Smiths, עם ממרח פלפלים ביתי משגע ועם ערוץ ההיסטוריה.
גם אני, כמובן, נוטה להמליץ בשפע- החל מקניית הספרים האהובים עלי לחברות שלי ועד להפצת התראות חמות מפני יציאה לדייט עם X, אחרי ניסיון מר. לאורך השנים, מעולם לא חשבתי שיש לי קושי עם מתן המלצות- מעולם לא חשבתי להסתיר מחברות ללימודים את שם המאמר האיכותי במיוחד שמצאתי לעבודה להגשה או את המשרה המבטיחה שפורסמה בלוח זה עתה, ואין לי שום בעיה למסור מתכונים (אם כי אני מודה שעד כה מעולם לא התבקשתי לעשות זאת).
הפעם הראשונה בה מצאתי את עצמי מסרבת למסור המלצה היתה- איך לא- כאשר ביקשו ממני המלצה על פסיכולוגית.
השתלשלות האירועים היתה כלהלן:
נפגשתי לכוס קפה תמימה עם חברה לא קרובה.
מנינו את צרותינו זו באוזניה של זו.
צרותיה, הפעם, היו גדולות משלי וכללו לא פחות מפיטורין בעקבות צמצומים בחברה בה היא עובדת, פרידה מבן זוג אחרי קשר של מספר שנים ועלייה של שלושה קילו שבאו בעקבותיהם.
אחרי קפה וסימפטיה עברנו לקולה ומחשבה פרקטית.
"הבעיה היא", היא נשאה אלי עיניים שטופות דמעות, "שאני לא מרגישה כאילו מדובר בסתם חוסר מזל, אלא בדברים שיכלתי למנוע ופשוט בחרתי לא לראות אותם ולא לעשות איתם כלום. אולי הגיע הזמן לבדוק את הדברים האלה יותר לעומק", היא נאנחה. ואז, באותה הנשימה, היא הוסיפה: "את די מרוצה מהפסיכולוגית שלך, נכון? אולי תתני גם לי את המספר שלה?". בכנות, אני חושבת שלא הייתי נדהמת הרבה פחות אילו היא היתה מבקשת ממני, נניח, את הטלפון של בעלי (התיאורטי).
אני מבינה, כמובן, שהקשר שלי עם הפסיכולוגית שלי הוא מונוגמי באופן חד צדדי בלבד ושיש סיכוי סביר שבין פגישה לפגישה איתי היא רואה מטופלים נוספים. ובאמת, עיני לא צרה בכלל בכך שחשבון הבנק, המלתחה ומספר המפלסים בקוטג' שלה יגדלו בקצב מהיר יותר. ובכל זאת, בתגובה לבקשת החברה שלי מיהרתי להצפין את הסלולארי. "היא ממש לא תתאים לך", הודעתי במצח נחושה. "למה? כי היא, טוב, היא כזאת, איך אומרים, נו, היא לא קלה, היא נכנסת מאוד לעומק ולא תמיד זוכרת, נניח, שיש גם מציאות קונקרטית. את לא רוצה מישהי יותר פרקטית?", תהיתי בייאוש, "אולי בכלל טיפול קוגניטיבי התנהגותי? או אימון? או אולי פשוט תשני הרגלי תזונה? או שתתחילי לעשות יוגה?".
"את מתקמצנת עליה", איבחנה בבוז החברה. "מה את חושבת, שאם אני אפגש איתה היא תהיה פחות פנויה אלייך?".
אז לא, אני לא חושבת ככה. למיטב הבנתי, מידת הפניות והעניין של הפסיכולוגית שלי בי לא קשורה למטופלים אחרים אלא נובעת מאותה משוואה נסתרת הנרקחת מחומרי הגלם והמינונים של דמעות, ציניות וסיפורים פיקנטיים שאני מביאה לפגישה (עם תוספת של חמש נקודות בונוס, כמובן, על אמירות הנוגעות ליחסינו או אזכורים לכמה היה מצבי הנפשי עגום עד שהיא נכנסה לחיי בסערה).
מה שכן אני יכולה לומר הוא שפרט לקליניקה של הפסיכולוגית שלי אין עוד מקום שבו יש כל כך הרבה מרחב למציאות הפרטית שלי. אם בכל ארוחה משפחתית יש דודה שתציין "הבת דודה שלך בגילך כבר היתה נשואה עם שני ילדים" ובכל שיחת בנות יש מישהי שאומרת בסוף "אוי, את מגזימה, הוא לא היה כזה נורא"- הרי שמול הפסיכולוגית שלי המציאות הסובייקטיבית שלי היא היחידה שקובעת. אני מצהירה בייאוש ש"כולם סביבי בהריון"? היא תהנהן, תצמצם עיניים רוויות אמפתיה ותאמר "את מרגישה ממש תקועה", מבלי להזכיר לי את החברה של החברה של החברה שפעם הערתי שגם היא לא נמצאת עדיין בזוגיות. אני רוצה לייבב על איזו תחושת חוסר ערך רוחשת, מפעפעת, שמציקה לי לאחרונה? אדרבה, היא הראשונה לאמץ בשתי הידיים כל סממן לפתולוגיה, ולעולם לא תטיח בפני בתגובה איזה הישג שנס ליחו.
אל תבינו אותי לא נכון: האפשרות לתת מקום לחוויה הסובייקטיבית מבלי לתת למציאות לבלבל אותי היא לא רק ביטוי להנאה משיחה עם מאזינה מכילה וסבלנית שאינה עטה עלי עם שפע עובדות; עבורי, זו אפשרות מיוחדת במינה להתיר את רסניהם של סוסי הרגש ולכלא מאחורי סורג ובריח- לפחות לזמן קצר- את הרציונל וההיגיון הבריא.
ומהסיבה הזאת, להכניס לקליניקה של הפסיכולוגית שלי חברה מהמציאות הממשית שלי- משמעו לזהם ברגל גסה את מרחב השקט שלי. כמו הפעם הראשונה בה אדם דרך באיי הגלפגוס; כמו הפעם הראשונה בה פולניה ניסתה להכין חריימה.
את כל הנאום המרגש הזה, כמובן, לא ממש יכלתי לשאת בפני החברה שלי.
סיימנו את הקולה. שילמנו.
אני הצעתי, בחיל וברעדה, להשיג לה המלצה על פסיכולוגית אחרת.
היא אמרה שגם ככה היא לא סגורה על כל העניין.
מאז, איכשהו, כמעט ולא יצא לנו לדבר.
אולי היא עסוקה בתקופה הזאת, מספרת לפסיכולוגית האלמונית שלה על החברה שלה, שקנאית לפסיכולוגית שלה כמו מאהב לטיני.
אני, בינתיים, שוקלת לספר לפסיכולוגית שלי עד כמה זה בסדר מבחינתי שיהיו לה מטופלים נוספים שאני מכירה, ובכל זאת הגנתי עליה בחירוף נפש מפני מטופלת שאני חושבת שהיא לא היתה נהנית לעבוד איתה.
אני אומרת- אם כבר מציאות סובייקטיבית, אז עד הסוף.
