שביזות יום א' כל השבוע: שחיקה בעבודה-חלק ב'

21.09.08

צוות בטיפולנט

התמודדות עם שחיקה בעבודה

מאז בית הספר היסודי לא השקעת מאמץ רב כל כך במציאת תירוצים שיאפשרו לך להישאר בבית ולא לקום מהמיטה. כאב ראש? זה בטח מדבק, לא כדאי ללכת. חתונה של חברה טובה? חייבים להתכונן שבוע מראש. הילד משתעל? מישהו חייב להישאר בבית, הרי לא נזניח את הילד...

אתה מקווה בכל ליבך שזאת רק תקופה ושבקרוב תחזור ליהנות מעבודתך אך לאחר זמן מה אתה לא יכול להתחמק מהעוובדות: גם אתה, כמו רבים מהעובדים הוותיקים, סובל משחיקה בעבודה.

לא כל כך פשוט לשבור את הכלים: תגובות לשחיקה בעבודה

דמיין לעצמך את תגובותיהם השונות של אנשים שונים לשחיקה במערכת יחסים זוגית: חלק מן האנשים "שוברים את הכלים", מסיימים את מערכת היחסים או מתחילים בקשר זוגי חדש. אנשים אחרים מחליטים "לסבול בשקט" ואילו אחרים נאבקים בכל כוחם בכדי להציל את הזוגיות- פונים לטיפול זוגי, מביאים ילד נוסף, נוסעים לחו"ל וכן הלאה.

גם בתחום התעסוקתי אנשים מגיבים באופן שונה לתחושות השחיקה, כאשר ניתן להצביע על מספר תגובות אופייניות:

שלום ולא להתראות- עזיבת המקצוע: על פניו, הפתרון הטבעי ביותר לשחיקה בעבודה הוא עזיבת העבודה. אלא שבפועל עזיבת מקצוע אינה תהליך פשוט: האם היית מוכן לעזוב את עמדתך הבכירה ולהתקבל כאיש צוות זוטר במקצוע חדש? האם באפשרותך לוותר על הביטחון הכלכלי שמספקת עבודתך הנוכחית? עזיבת המקצוע מלווה פעמים רבות בתחושות אשמה, בזבוז ("לעזוב אחרי כל שנות הלימוד שהשקעתי?!") וחרדה. יחד עם זאת, חלק מהאנשים מרגישים כי אינם מוכנים לשלם את המחיר הנפשי הכבד של השחיקה או לחלופין- "מתאהבים" במקצוע אחר ומחליטים לשנות לגמרי את תחום עיסוקם.

משנה מקום משנה מזל- הסבה במסגרת המקצוע: חלק מהעובדים ה'שחוקים' חשים כי היו מעוניינים להישאר בתחום המקצועי בו בחרו, אך מקום עבודתם או התמחותם הספציפית אינם מספקים אותם. אנשים אלו עשויים לבחור בהסבה מקצועית (מרופא משפחה לרופא פסיכיאטרי, ממורה לחשבון למחנכת כיתה) או לשנות את מקון עבודתם. שינוי מקום העבודה עשוי להביא לשיפור המצופה במידה והשחיקה נבעה במידה רבה מסביבת העבודה הספציפית. עם זאת, כאשר הסיבות לשחיקה אינן קשורות רק בסביבת העבודה עשוי המעבר להביא להקלה זמנית בלבד.

החוצה זה למעלה? התקדמות במקום התפטרות: גורמים מרכזיים המביאים לשחיקה הם היעדר גיוון בעבודה ומגע עם מקבלי שירות רבים או "בעיתיים" (תלמידים, לקוחות). לכן, רבים מהאנשים החווים שחיקה מנסים "להימלט" ממנה באמצעות התקדמות בסולם הקריירה: מעבר ממלצרות לניהול, מעבודה סוציאלית להדרכת צוותים וכן הלאה. התקדמות זו עשויה להיות פתרון יעיל כאשר האדם חש מסופק מתפקידו החדש, אך לעיתים התפקיד החדש אינו עונה על צרכיו הבסיסיים של העובד ולכן מקבע או מחמיר את השחיקה (למשל, מורה שחש שחוק מההוראה אך תפקיד ניהולי אינו עונה על הצורך הבסיסי שלו לעבודה עם ילדים).

"אני כבר אנוח בקבר"- נשארים ומחכים לפנסיה: חלק מהאנשים החווים שחיקה אינם מוכנים לעזוב את עבודתם עקב הצורך בביטחון כלכלי, חשש משינוי ושיקולים נוספים. אנשים אלו "סופרים את הדקות" עד לתום יום העבודה, סוף השבוע והחופשה הבאה, ופעמים רבות חווים תסכול ומצוקה רבה בעבודתם. קבוצות הנמצאות בסיכון מוגבר למצב זה הם אנשים המתמודדים עם קשיים כלכליים משמעותיים וחשים כי לא יוכלו להרשות לעצמם כל שינוי במשכורתם, ומנגד- קבוצת "כלוב הזהב": בעלי מקצוע שתנאי עבודתם טובים ומשופרים באופן שהופך את העזיבה ל"לא הגיונית" (למשל, אנשי הייטק).

כפי שניתן לראות, אנשים שונים מתמודדים באופן שונה עם חווית השחיקה. השוני בתגובות מושפע מגורמים אישיותיים (כאופטימיות מול פסימיות, נטייה לחרדה, משיכה לאתגרים), גורמים סביבתיים (מצב כלכלי, גורמי לחץ נוספים בחיי האדם), תמיכת הסביבה הקרובה (עד כמה יקבלו את החלטתך לפתוח דף חדש בגיל 45?) וכן הלאה.

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם": כיצד מתמודדים עם שחיקה בעבודה?

פרנץ קפקא, אחד הסופרים הגדולים של המאה ה-20 עבד כפקיד בחברת ביטוח וכתב את יצירותיו הספרותיות בזמנו החופשי; ואן גוך, הצייר ההולנדי הדגול, התחיל לצייר רק לאחר שהתייאש מלימודי דת ומעבודתו כמטיף ודרשן.

דוגמאות אלו ממחישות את הדרכים השונות בהן מצליחים אנשים להגיע אל יעודם ומימושם העצמי. בהתאם, עשויה חווית השחיקה בעבודה להוות הן מקור למשבר והן פתח לצמיחה אישית: התעלמות מחווית השחיקה עשויה להביא לקשיים פיסיים ורגשיים ממושכים, בעוד שהתמודדות עמה עשויה להביא לפיתוח תחומי עניין וסיפוק אישי מחודשים.

החוקרים איילה מלאך-פיינס ואליוט אהרונסון הצביעו על ארבעה תנאים הכרחיים בהתמודדות עם שחיקה במסגרת העבודה. השלב הראשון, לטענתם, הוא פיתוח מודעות לשחיקה: כל עוד תאמר לעצמך ש"זה בטח יעבור עם הזמן", "ככה זה בחיים" או "אני בטח סתם מגזימה", לא תוכל להביא את עצמך לנקוט פעולה שתשפר את המצב. רק כאשר תכיר בכך שאתה סובל משחיקה תוכל לגייס כוחות להתמודדות עמה. מודעות אינה מספיקה לשינוי המצב והשלב השני בהתמודדות הוא לקיחת אחריות אישית לפעולה: גם אם אופי הארגון בו אתה עובד הוא האחראי לשחיקתך, אין טעם להמתין לשינויים ארגוניים שישפרו את המצב ("אם הם רק היו מחלקים אחריות בצורה יעילה יותר הכל היה נראה אחרת..."). תחושת חוסר אונים וחוסר יכולת להשפיע על המצב הן גורמים מרכזיים המביאים לשחיקה, ולכן הכרה בכך שיש באפשרותך לשנות את מצבך היא קריטית להתמודדות. בהמשך ללקיחת האחריות האישית, על העובד לפתח בהירות הבחנה המתייחסת ליכולת להבחין מהם הגורמים הניתנים לשינוי במסגרת התעסוקתית ומהם הגורמים שכלל אינם גמישים. למשל, כדאי לבחון האם אתה באמת חייב לתת כל כך הרבה שעות נוספות, או שתוכל להסתדר היטב גם עם משכורת נמוכה במעט? האם העובדה שההנהלה אינה יוזמת פעילויות חברתיות אכן מונעת מכם כצוות עובדים ליזום פעילויות כאלה? השלב האחרון בהתמודדות עם השחיקה הוא פיתוח אמצעי ההתמודדות הכולל מציאת טכניקות ודרכי פעולה אשר יהפכו את עבודתך לשוחקת פחות או יאפשרו לך לזהות כי אין ברירה אלא להחליף מקום עבודה.

כמובן שקל יותר להיות מודע לשחיקה מאשר לפעול לשינויה. שינויים דורשים מאיתנו גיוס אנרגיות, לקיחת סיכונים (כישלון, דחייה) וערעור של השגרה המוכרת. עם זאת, גם כאשר איננו פועלים באופן ישיר לשינוי חווית השחיקה אנו מתמודדים איתה באופן יומיומי: התמודדותנו עשויה להיות ישירה או עקיפה ופעילה או סבילה, וליצור ארבעה דפוסי התמודדות בסיסיים:

דפוס ישיר-פעיל: התמודדות הכוללת עימות עם גורם השחיקה, שינוי או הפקת אלמנטים חיוביים מהמצב. למשל, עימות עם בוס שדרישותיו מוגזמות, בניית תוכנית טיפולית ייחודית דווקא לתלמידים הקשים ביותר וכן הלאה.

דפוס ישיר-סביל: התמודדות הכוללת הימנעות ממקור הלחץ, התעלמות ממנו או עזיבה של מקום העבודה.

דפוס עקיף-פעיל: התמודדות המבוססת על דיבור על תחושות השחיקה והלחץ, שינוי עצמי על מנת להסגל אליהן ומציחאת עיסוקים נוספים (לימודים, ספורט).

דפוס עקיף-סביל: ניסיונות להתמודד עם השחיקה באמצעות שימוש בסמים ואלכוהול, אכילה מופרזת ובכי. בקטגוריה זו נכללים גם פריצתם של מחלות, התמוטטויות עצבים ומשברים.

באופן כללי, שיטת ההתמודדות הישירה-פעילה נמצאה כיעילה ביותר; שיטות ישירות נמצאו כיעילות יותר מן העקיפות ושיטות פעילות נמצאו כיעילות יותר מהסבילות. כמו כן, השיטות העקיפות-פעילות היו יעילות פחות כאשר באו במקום ולא בנוסף לשיטות ישירות פעילות.