פגישה עם הגרוע מכל - תהליך ההתמודדות עם אבל

05.05.19

צוות בטיפולנט

אורה, גיבורת הספר 'אישה בורחת מבשורה' לדוד גרוסמן, יוצאת למסע ממושך ביום בו יוצא בנה החייל למבצע צבאי מסוכן, מאחר ואינה מסוגלת להישאר בבית ולהמתין לבשורה על מותו שאולי תגיע אליה. הפחד העצום של אורה מ"הגרוע מכל" מובן לכולנו: ההתמודדות עם אובדנו של אדם יקר היא אחת ההתמודדויות הקשות ביותר הניצבות בפנינו.
כפי שאישיותו וטיב קשריו של האדם ייחודיים לו ונבדלים מאלו של אדם אחר, כך גם תהליך האבל הוא תהליך ייחודי איתו מתמודד כל אדם באופן שונה: חלק מן האנשים חוזרים לתפקד "כאילו לא קרה כלום" ונושאים בליבם את הכאב, בעוד שאחרים מנתקים עצמם מכל פעילות אשר אינה נוגעת לנפטר. יחד עם זאת, שנים של מחקר בתחום האובדן והשכול הביאו לזיהוי שלבים ותהליכים אשר מאפיינים רבים מהאנשים המתמודדים עם אובדן.

שלבי ההתמודדות עם אבל

כבר בתקופת התלמוד חילקה היהדות את תקופת האבל לארבעה שלבים - אנינות (השלב שבין הפטירה לקבורה), השבעה, השלושים והשנה שלאחר המוות. כל אחת מתקופות אלו מאופיינת במנהגים אשר נועדו לעזור לאדם להתמודד עם האובדן: בשלב האנינות, למשל, פטור האבל ממצוות עשה עקב ההלם בו הוא שרוי, ובתקופת השבעה מצופים קרובי האבל לשהות במחיצתו מרבית שעות היממה. בדומה ליהדות, גם תיאוריות שונות בתחום הפסיכולוגיה רואות את תהליך ההתמודדות עם האבל כתהליך המורכב ממספר שלבים, הנמשך, לרב, כשנה.

שלב ראשון - הלם

בשבטים אפריקאים מסוימים נהוג להשתכר לאחר הקבורה במטרה להקהות באופן זמני את כאב האובדן. גם מבלי להשתכר, מרבית האנשים מגיבים להודעה על פטירה של אדם קרוב בהלם והדחקה, המאפשרים התמודדות הדרגתית עם הבשורה הקשה. מידת ההלם מושפעת גם מנסיבות המוות (מות הורה זקן לעומת מוות של בן צעיר בתאונת דרכים, למשל) וגם מאישיותו של האדם. חלק מן האנשים מגיבים בשלב זה בפעלתנות מוגברת והתנהגות "יעילה" ופרקטית (פינוי חפצי המת וכד'), חלק באפטיות (קיפאון, סירוב לאכול) וחלק בהכחשה - "זאת בוודאי טעות"; "לא יכול להיות שזה קורה לי"; "אבל הוא אמר לי שהוא הולך למקום אחר".

גם כאשר נדמה שהאדם מבין היטב את אובדנו - בוכה, מדבר על המת וכן הלאה - רבים מהאנשים מדווחים על כך שחשו קהי חושים, מנותקים ולא לגמרי מבינים את אסונם בתקופה שלאחר המוות. חלקם אף מגלים כי אינם זוכרים אירועים משמעותיים מתקופת השבעה או ההלוויה.

שלב שני - הפנמת האובדן

תאריך יום הולדתו של המת, תוכנית הטלוויזיה האהובה עליו, טיול בו היה שמח להשתתף ועוד אינספור אירועים יומיומיים מעמתים את המתאבל עם האובדן. משמעות האובדן הולכת ומתבססת בהדרגה, ומעוררת תחושות ורגשות שונים האופייניים לשלב זה:

עצב ודיכאון: בשלב זה, נקלטת משמעות האובדן ובאופן טבעי מתעוררות תחושות עצב, כאב וגעגוע קשים. למרות שאין אדם שאינו מתמודד עם כאב האובדן, אנשים שונים זה מזה בביטויי הצער ובהשפעת הצער על התפקוד: חלק מן האנשים מחצינים אות רגשותיהם, בוכים ומדברים על המת בעוד שאחרים מנסים למלא את הזמן בפעילויות סתמיות; חלק מהאנשים חוזרים לתפקד "כאילו לא קרה כלום" וחלקם מתקשים לחזור לתפקד או חוזרים לתפקוד באופן הדרגתי. תגובות וסימפטומים דכאוניים הם טבעיים בשלב זה, אך כאשר הם ממושכים ופוגעים בתפקוד באופן משמעותי, עשויה התגובה להיחשב לתגובת אבל פתולוגי.

דמיונות וחלומות: בשלב זה שכיחים גם חלומות ומחשבות תכופות על הנפטר, אשר פעמים רבות נלווים להם דמיונות על פגישה מחודשת. דמיונות אלו עשויים להיות מוחשיים מאוד ולעיתים מעוררים תחושה של אובדן שפיות ("הייתי בטוחה שראיתי אותה ליד בית הקפה שאהבה"), אך תופעה זו נורמטיבית וטבעית לשלב אבל זה.

כעס, אשמה והאשמה: בשלב זה ישנה נטייה לכעס וחיפוש אשמים באובדן. הכעס עשוי להתבטא בתחושה כללית של "למה דווקא לי זה קרה" ותחושת רוגז ועצבנות "על הכל ועל כלום". כמו כן, הכעס עשוי להיות מופנה לאנשים ספציפיים: הנהג הדורס, מפקד הפלוגה, האב שנתן לבן את המכונית וכן הלאה. פעמים רבות מופנה האשמה כלפי פנים, גם כשלאדם לא הייתה יכולת ממשית לשלוט בנסיבות: "למה לא חינכתי אותו להיות ג'ובניק?", "למה לא ביקשתי ממנה לא לצאת לבית קפה". ההאשמה העצמית מלווה לעיתים בתחושות מיסטיות כ"אם רק הייתי אומרת לו 'תחזור בשלום' לפני שיצא..." , כאשר נטייה זו גדלה אצל ילדים, העשויים לשייך את המוות להתנהגותם הרעה ("אם הייתי מתנהג יפה אבא לא היה הולך למלחמה"). לעיתים מופנה הכעס כלפי המת ("למה הוא לא טיפל בעצמו קודם?") אך פעמים רבות מעורר הכעס על המת אשמה, ולכן מופנה הכעס עליו החוצה. כך, למשל, עשויה אישה להמיר את כעסה על בנה שנהג שיכור בכעס על בעלה שנתן לו את מפתחות האוטו או על הצוות הרפואי ש"יכל לעשות יותר למענו".

שלב שלישי - התארגנות מחדש

בשלב זה מתחיל האדם לחזור אל החיים ולהשלים עם המציאות החדשה, ללא הנפטר. פעמים רבות מתחיל שלב זה בחזרה מכנית לשגרה אשר מתחלפת באופן הדרגתי ביכולת להרגיש וליהנות, למרות הצער הנלווה. כך,למשל, אב שכול עשוי לחזור לשחק כדורגל עם בנו השני מתוך תחושת חובה אליו, אך לגלות כי הוא עדיין מסוגל ליהנות מהבילוי המשותף, בו לקח חלק בעבר גם הבן המת. בדרך כלל חוזר האבל קודם כל לתחומי עיסוק הכרחיים (עבודה, טיפול בילדים) ורק מאוחר יותר לתחומי עניין והנאה (בתי קפה, קולנוע). היציאה המחודשת לחיים מלווה פעמים רבות בהישנות תחושות הייאוש, הכאב והאבל. תחושות אלו נובעות הן מהקושי להכיר בסופיותו של האובדן והן מרגשות האשם הנלווים להבנה כי החיים ממשיכים למרות האובדן ("איך יכולתי ליהנות כשהיא מתה?").

חלוקה זו היא החלוקה הבסיסית והמקובלת לתהליך ההתמודדות עם האובדן, אך חלוקה מקובלת נוספת היא החלוקה שהציעה אליזבת קובלר רוס. על פי חלוקתה של רוס כולל תהליך האבל חמישה שלבים: הכחשה, כעס, התמקחות ("תעשה שזה לא יקרה ואני אתחיל לשמור מצוות..."), דיכאון וקבלה של האובדן.

האם ניתן להחלים מאבל?

"הזמן יעשה את שלו" אנו נוטים לומר בניסיון לנחם אנשים אשר חוו פרידה או אירוע קשה אחר. אך האם אמירה זו נכונה גם לגבי אובדן של אדם יקר? תאורטיקנים ואנשי טיפול רבים ניסו להגדיר את מהות ההתאוששות הנפשית שלאחר האובדן: וורדן, למשל, הדגיש את היכולת להכיר בסופיות האובדן, להתמודד עם הכאב הכרוך בשכול, להסתגל לחיים ללא המת ולהתחיל להשקיע אנרגיות נפשיות בקשרים חדשים. תאורטיקנים נוספים הוסיפו אלמנטים כיכולת חשיבה על העתיד באופן חיובי, חווית סיפוק ושלווה נפשית ללא התקפות רגשיות מכאיבות וכן הלאה. עם זאת, חשוב להדגיש כי מודלים אלו הם מודלים "אידיאליים" אשר מרבית המתאבלים אינם מסוגלים לממשם באופן רציף ומלא.

שמשון רובין, אחד המומחים בתחום השכול בישראל, הציע "מודל דו מסלולי לשכול" לפיו משפיע האבל על שני היבטים מרכזיים: ההיבט התפקודי-התנהגותי (חזרה לעבודה, טיפול בילדים וכן הלאה) והיבט הקשר עם הנפטר המתייחס להיפרדות ממנו ושימור הקשר הפנימי עמו. מטרתו של המתאבל, על פי רובין, היא השגת איזון מחודש בהיבטים אלו.

לאחר השלב הראשוני והאקוטי של האבל מצליחים מרבית האנשים לחזור לרמת תפקוד טובה אך עבודת הפרידה מהנפטר היא עבודה מורכבת וממושכת יותר. בהתאם, על אף הציפייה כי הזמן יביא לירידה ברמת המצוקה ולשיפור בהיבט התפקודי, אין ציפייה כי הכאב יסתיים וכי המת ישכח, אלא כי האדם יגיע למצב בו הוא מקבל ומסוגל לחיות עם הכאב בכרוך באובדן.