שדה הטיפול הנפשי העכשווי מאוכלס במגוון תיאוריות ושפות טיפוליות. במקביל פועלים בו גם מגוון מסלולי-הכשרה וגישות טיפוליות בטווח רחב של אמצעי ביטוי: מילולי, אמנותי-הבעתי, גופני-תנועתי, מוחשי-מעשי ועוד. עולה השאלה בנוגע לאפשרות להמשיג ולהנכיח את הגורמים המשותפים, שביכולתם להוות צומת חיבור בתוך מרחב מגוון זה. הספר "השפה ההיא" מנסה לקדם את הפן הקליני של שתי תובנות תיאורטיות מרכזיות, המשותפות לגישות השונות בשדה הפסיכואנליטי-דינאמי:
1. מיקום מקור הקשיים בבית ובילדות המוקדמת. תובנה זו היא אחת הסיבות המרכזיות שהובילו לקריסת התזה הקלאסית, שהעמידה במרכז את 'תסביך אדיפוס'. היא גובשה באמצע המאה הקודמת בעבודות של מלאני קליין, פיירברן, ויניקוט, מילנר, ביון, קוהוט, באלינט ואחרים.
2. מציאת חוט מחבר בין מגוון צורות הביטוי של הקשיים הנפשיים (סימפטומים נפשיים וגופנים, דפוסי התנהגות, חלומות, דימויים, מטבעות לשון ועוד). פרויד עצמו כבר הניח, שאלה הם ביטויים שונים לנוכחות של מה שכינה 'הלא מודע'. התיאורטיקנים שבאו אחריו לא בהכרח שמרו על המושג עצמו, אך קיימת הסכמה כללית בנוגע להנחת קיומו של חוט מקשר בין צורות הביטוי השונות של הקשיים הנפשיים.
עם זאת, ואף כי תובנות אלו הן משיאי ההישגים של ההגות הפסיכואנליטית, הרי שהתרגום שלהן לקליניקה אינו בהכרח בהלימה עם ההמשגות התיאורטיות. הצורך לגבש תמונה ברורה בנוגע למה שמתרחש בנפש התינוקית עדיין מהווה אתגר עבור השדה הפסיכואנליטי-דינאמי. ההתמודדות של הספר עם נושא זה מסייעת להסביר מדוע תקופה זו היא קריטית בהיווצרותם של הקשיים, איך ההתנסויות והחוויות מאותה תקופה מתבטאות בתקופות מאוחרות יותר ועוד. במהותה בנויה הפרקטיקה הטיפולית הדינאמית על שיחזור מקור הקשיים - באמצעות הביטויים העכשוויים שלהם. ידע מובחן ומפורט על אודות אופי הקשרים שבין העבר להווה, נחוץ על מנת לשחזר נכונה את אופי ההתנסויות והחוויות המוקדמות שבבסיס הקשיים בהווה.
שני נושאי הספר המרכזיים:
הספר מתמודד עם שתי התובנות שהוזכרו לעיל באמצעות חקירה של מעשיות-עם והתחקות אחר הדרכים שבאמצעותן עולה ביכולתן של המעשיות לתאר מצבי נפש ראשוניים.
1. מעשיות העם - מעשיות העם הידועות והמוכרות כמו 'כיפה אדומה', 'הנזל וגרטל', 'שלגייה', 'רפונצל', 'סינדרלה' ועוד מתחילות בבית, עוסקות בדינאמיקות שבין ילדים להורים ותמיד יש בהן גוון של איום ואימה. החקירה מלמדת, שהמעשיות מצליחות לתאר בצורה תמציתית - אבל מוחשית מאוד - התנסויות קשות, מאיימות וראשוניות ביותר, מתקופת הילדות המוקדמת, ואת דפוסי התמודדות הנפש התינוקית מולן. הקליניקה מלמדת שדפוסים אלה משותפים לרבים וזו אחת הסיבות לתפוצה ולנוכחות של המעשיות בתרבויות רבות. על אף ההבדלים בין נוסחים הרווחים בתרבויות שונות, ניתן לזהות במעשיות מרכיבים מהותיים שהם חוצי תרבות. מהמחקר מתברר שהמעשיות מספרות על התנסויות והתמודדויות אלו בשפה המתאימה לגילאים שבהם הן התרחשו - שפת החוויה (המכונה בספר 'השפה ההיא').
2. השפה החווייתית של הנפש - שפה זו, על הדקדוק והתחביר הייחודי לה, נמצאת בבסיס יכולתנו לפענח ולהבין תופעות רבות: חלומות, מיתוסים, מעשיות-עם, סימפטומים, דפוסי התנהגות חריגים, מטבעות-לשון, מטפורות, יצירות אומנות ועוד. שפה זו היא גם האוניברסאלית וגם האישית ביותר. היא פועלת במין האנושי מאז ומתמיד, אך הידע אודותיה - והאפשרות להיעזר בה - היו תמיד אינטואיטיביים יותר מאשר מושכלים וברי-למידה. בשפה זו 'הבית' הוא האופן בו אנחנו חווים את הבית (המוכר, הבטוח, אבל לא רק). 'היער' הוא האופן בו אנחנו חווים את מה שמחוץ לבית (הפחות מוכר, הפראי, המפחיד ועוד). בספר קראנו למילים שנלמדו באמצעות פענוח המעשיות - 'מפתחות'. תחת שמות שונים (סמלים, דימויים, סימנים וכו') התחיל הטיפול הנפשי להיעזר בשפה זו עוד בעבודותיו הראשונות של פרויד. באמצעות פענוח המעשיות, כאחת הדרכים של הנפש לספר על עצמה, נמצאה הדרך להעמיד שפה זו על בסיס רחב יותר: כשפה אוניברסאלית של הנפש, שאינה תלוית תיאוריה או גישה.
הספר מציע להעמיד לרשות המטפלים שני כלים מעשיים:
1. לתאר ולהמחיש את מה שהתחדש בידע שלנו אודות השפה החווייתית-פנימית של הנפש. להדגים באמצעות וינייטות קליניות, איך שפה זו יכולה לסייע בהבנת המציאות הפנימית של מטופלים וליצור איתה מגע.
2. לתת בידי המטפלים תיאורים ברורים, מובחנים ואופייניים של מצבי נפש ראשוניים. תיאורים אלה מאפשרים ללמוד על הקשר שבין קשיים עכשוויים לבין רישומי התנסויות ודפוסי התמודדות שמקורם בילדות המוקדמת.