מדוע הדרך אל האהבה מלאה מכשולים? עם אילו אמיתות שקשורות לאהבה קשה לנו לחיות? ומה המחיר שאנו משלמים אם איננו מוכנים להיות במגע עם האמת?
במאסה אהבת אמת כאהבת האמת מתארת פרופ' מירב רוט את הפרדוקס של התלות המצוי במרכז הקושי לאהוב, את הפער בין פנטסיית האהבה למציאות, את החמקמקות של האחר בחיינו ואת חוסר השליטה והבדידות כיסודות קיומיים. הנכונות להיות במגע עם יסודות אלה, כותבת רוט, היא-היא התנאי לאהבה.
"דווקא הנכונות לשאת אמת לא רומנטית כביכול, מאפשרת התמסרות רומנטית שאין שניה לה. ההבנה שהחיבור עם האחר אינו כורח, הופכת את החיבור למחייב יותר. זה לא נס משמיים. זהו נס העמל האנושי המושקע בקשר עם זולת שהתמסרנו לחיבור אתו חרף כל האתגרים הכרוכים באהבת-אמת."
אתגר נוסף שמציבה אהבת־אמת שנענית לאהבת האמת הוא התביעה האתית – להקשיב למושא אהבתי ולא רק להשתקפותי בתוכה. מדובר ביכולת לחרוג מן העיסוק במשמעות של האחר עבורי ולהסכים לפגוש את המשמעות שלי עבורו; להקשיב הקשבה של ממש להזדקקות של האחר כלפיי ולהיות ערה לאפשרות שאפגע בו. תלותו בי מוכרת לי מתלותי בו, ולפיכך נושאת את מלוא פִשרה וכובדה ומייצרת תביעה אתית. במילותיו של לוינס: "המבע שהפנים מכניסות לעולם אינו מתריס כנגד החולשה של כוחותיי, אלא כנגד הכוח של כוחי" (לוינס, 1961/2010, עמ' 215).
ולא די בכך. בפני האוהבים ניצב האתגר לשלב את התביעה האתית עם החירות היצרית. האהבה אינה מתקיימת רק בין ספרי השירה המונחים על המדפים הגבוהים בספרייה. היא לא התרחשות רוחנית או מוסרית בלבד. האהבה היא פרקטיקה. היא מוטחת יום אחר יום אל דרכי האספלט הלוהטות של החיים. רק כאשר היצריות, על החלקים התוקפניים ורבי העוצמה שבה, אינה נחווית כהרסנית, מתאפשרת אהבה מלאת תשוקה. האתגר הוא להכיר באחרות ובאחריותי כלפיה מבלי לסרס את הפתיחות היצרית הן במין והן בשיח של בני הזוג – כולל החירות לכעוס, להיפגע, למחות, לקנא, להשתוקק ולהתבטא בחופשיות וביצירתיות ביום־יום ובמיניות עצמה. ההקשבה של בני הזוג האוהב זה לזה במין ובשיח מתוך פתיחות מרבית, ולא מתוך חרדה מתגוננת, תאפשר לבני הזוג להעמיק את החיבור האינטימי ביניהם לאורך השנים.
לעומת זאת, אם החרדה מפני המוות, מפני האחרוּת ומפני האחריות כלפי מושא האהבה גדולה מדי, הרי שבמקום הנכונות לאהבה אינטימית בשניים, יתרחש ניסיון לשלוט באופן שבעצם אינו נותן לאחר להיוותר באחרותו. אין מקום למסתורין, לסקרנות הנצחית כלפי זה שלעולם לא ייכבש באופן מוחלט; במקום אהבה שכרוכה באהבת האמת, מופעלים מנגנוני הכחשה ושליטה המציפים את החיים באור לבן שאין בו צללים ואין בו חלומות.
בטיפול, וכך גם ביחסי האהבה, אנחנו מניחים כי גם מאחורי הפתרונות הנפתלים ביותר של הנפש מסתתרת תמיד כמיהה לאהבה מיטיבה ותקווה לתיקון. גם כאשר אנו חוזים ב"כפיית החזרה" – אותה נטייה שפרויד תיאר, המשיבה את האדם לשוב וליזום באופן לא מודע, פעם אחר פעם, את הסיטואציה שהסבה לו סבל – נוכל לשער כי הוא שב אל זירת הפשע של יחסי אהבה מכאיבים גם מתוך התקווה שאולי הפעם יחול שינוי, שאולי מושא האהבה החדש יצליח לחלצו ממעגלי השנאה, החשדנות והכאב, להכיל את צרימותיה של התקשורת, לקדד מחדש את שיבושיה ולפענח את מקורות הכאב והחרדה לכדי מפגש מכיל, מעניק פשר ונחמה. זהו הבסיס לתקווה בכל טיפול, וזהו גם, לדעתי, היסוד לתקווה החבוי בכל שיבושי האהבה באשר הם.
במקרים רבים נדרש טיפול באוריינטציה פסיכואנליטית כדי לוותר על המבנים ההגנתיים המפריעים לאהבה להתממש. הנחת היסוד היא שאותם מבנים ישוחזרו ביחסי ההעברה כלפי המטפל, וכך יהוו הזדמנות עבור המטפל והמטופל לחוות, להבין, לפרש ולעבד את הגורמים המפריעים לאהבה. נראה כיצד זה מתבטא בטיפול באהרון, איש שהתקשה באהבה.
פרופ' מירב רוט היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה. ראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון 'מה קורה לקורא?' ראה אור בשנת 2017 בהוצאת כרמל.