אסופת מאמרים זו עוסקת בחציית גבולות כותלי הקליניקה, בניידות ידע אל תוך הקליניקה וממנה החוצה, בהגירת מושגים אל חדר הטיפול ובחזרה, מהחדר לתרבות הסובבת אותו. מטרת הספר היא להאיר באור חדש את השיח הפסיכולוגי-טיפולי כפי שהוא מופיע מחוץ לכותלי הקליניקה והמעבדה – כמרכיב התרבות העכשווית על מגוון מופעיו הגלובליים והמקומיים. לשם כך המאמרים השונים שמתפרסמים בספר זה עוקבים אחרי התנועה המתמדת שמובילה את השיח התרפויטי מהקליניקה דרך מעברים ומרחבי ביניים רבים שבהם נוצרים שילובים מגוונים בין תרפיה לתרבות, שמאפשרים לשיח הטיפולי להתפתח, להתחדש ולהתפשט בכל העולם, עד להפיכתו לשפה הדומיננטית בה אנשי המערב חושבים על ילדות, זוגיות, הורות, זקנה, מין, אהבה, תשוקה, משפחה, עבודה, פחד, שנאה, סבל נפשי, אושר, חולי ובריאות.
האסופה פורשת תמונה עשירה של הדינמיקה המעגלית בין התרפיה לתרבות אותה אנו מכנים התרגום. התרגום של השיח הטיפולי מתרחש בכל הרגעים והתהליכים שבהם נוצר מפגש בין החוויה הסובייקטיבית של האדם לבין ההמשגה, הפרשנות או המיון שלה, ונוצרת שפה כלשהי על אודותיה. כאשר מתבוננים בניידות השיח הטיפולי כרצף של תרגום מתמשך, רואים שמדובר בתהליך רב-משתתפים, המחבר בין המקומי לבין הגלובלי, בין הפרטי לבין הציבורי-פוליטי, בין המדעי-קליני לבין היום-יומי. לא ניתן להפיג את המתחים האלה – וגם אין צורך בכך, כי הם מעניקים לשיח הטיפולי את חיוניותו ואת יכולתו להשתנות, להתאים את עצמו לסביבות תרבותיות וחברתיות שונות, ובדרך זו להתחדש. יתר על כן, דינמיקת התרגום של השיח הטיפולי – פריצת הגבולות שלו, מעבריו התמידיים בין תחומי דעת ועולמות תוכן מגוונים ובהתפשטותו על פני אזורים גיאוגרפיים ועולמות תרבותיים שונים – מהווים מאפיין בסיסי וחיוני שלו.
המאמרים השונים בספר נשענים על דיסציפלינות שונות – פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, תקשורת, היסטוריה, חקר התרבות וחקר הקולנוע – כאשר כל אחד מהם דן בהתבסס על הפרספקטיבה הדיסציפלינרית שלו אודות חציית גבולות הקליניקה והפיכתה של השיח הטיפולי לשפה המרכזית להגדרה, לניהול ולביטוי העצמי של האדם המודרני:
מיכל פגיס מפתחת את המושג "עבודה רגשית" כדי לנתח את השיח על חיי הרגש העכשוויים במקומות העבודה בישראל, ואת הדרך שבה תפיסות פסיכולוגיות ורוחניות חודרות לעולם המקצועי הישראלי בעזרת טכניקות אימון.
יואב קניאס בוחן את מדור הייעוץ הפסיכולוגי והמיני "מתחת עלה התאנה", אשר התפרסם בשבועון הצבאי במחנה בשנות ה-80 של המאה ה-20, על מנת לאפיין את דרך הניסוח של חוויית ההתבגרות המינית והנפשית בישראל בעזרת השילוב בין מושגים מעולם הטיפול לבין שפה פופולרית-תקשורתית.
גליה פלוטקין עמרמי בוחנת את תרגום המושג הקליני-פרטני "טראומה נפשית" למושג הקולקטיבי "טראומה לאומית", שאנשי בריאות נפש ישראלים ואמריקאים השתמשו בו בעקבות אירועי אינתיפאדת אל-אקצא ואסון התאומים.
מיה מוכמל עוסקת באבחון רפואי ופסיכיאטרי של אנשים שחוו עינויים, וכדי להצביע על המתח האינהרנטי בניסיון של קבוצת אנשי בריאות נפש ורופאים פלסטינים וישראלים לנסח מסמכים בשפה פסיכיאטרית א-פוליטית כדי לקדם מאבק אתי-פוליטי. על סמך ניתוח של תוכנית ריאליטי שמשודרת בטלוויזיה הרוסית,
יוליה לרנר וקלאודיה זבנוביץ' בוחנות כיצד מתפתחת ברוסיה הפוסט-סובייטית שפה חדשה של רגשות, חיים אישיים ודיבור בענייני הפרט.
במרכז עבודתה של לאה דוד עומד השימוש ברטוריקת הפוסט-טראומה (PTSD) על ידי ממשלות סרביה השונות לאחר ההפיכה של משטר מילושביץ' בשנת 2000, המשמש לעיצוב הזיכרון הלאומי בהתאמה הן לדרישות הבין-לאומיות והן לדרישות המקומיים.
בעקבות ראיונות עומק אתנוגרפיים עם צאצאים של ניצולי רצח העם הקמבודי – הקמר – קרול קידרון דנה בקשיי התרגום הטיפולי אל תוך תרבות בודהיסטית.
מתן שחק עוסק בתרגום אידיאל האושר לקטגוריות ולפרקטיקות פסיכולוגיות מצד אחד, ותרגום השיח הפסיכולוגי-טיפולי לשפה חיובית מצד אחר.
אסף פדרמן מתחקה אחר הנדידה של מושג ה-mindfulness (מודעות קשובה) מהמיקום המקורי שלו בהקשר הבודהיסטי אל הסביבה הרפואית, המדעית, והטיפולית במערב.
רינה דודאי מעלה שאלות בנוגע להעברת מושג הטראומה מתחום הטיפול לתחום הפואטי, כאשר היא מיישמת כלים הלקוחים מהפסיכולוגיה בניתוח הסרטים ואלס עם באשיר של ארי פולמן (2008) ומחבואים של מיכאל הנקה (2005).
במאמר המסיים אורי שויד בודק מעברים בין דיסציפלינות מדעיות ומראה בדרך כמותית וגרפית כיצד מושגים מהשיח הטיפולי שנדונו במאמרים השונים, כגון אושר, מודעות קשובה ופוסט-טראומה, מתפשטים מדיסציפלינות הטיפול והרפואה לדיסציפלינות אחרות, ולעתים הוא מצביע גם על מקורותיהם הקדומים יותר, בטרם הגיעו אל השיח המדעי-טיפולי.