שלום לב-לי.
באופן כללי אני מציעה לא להתבסס על הגדרות כלליות וחד משמעויות לגבי מה ש"נכון" ומה ש"לא נכון" ביחס לטיפול. מעבר לכך שלאנשים יש צרכים שונים, האופן בו המטופל משתמש ומתייחס למרחב ולקשר הטיפולי הם נושא לחשיבה והתבוננות בטיפול, ולא נושא ל"שיפוט". לצד זאת, ההמלצה לא לשתף בתכני הטיפול נובעת מהמחשבה על כך שהשיתוף יכול "לדלל" את התהליך הטיפולי ולגרום למטופל שלא להביא לטיפול היבטים חשובים לתהליך. למשל, אם מטופלת משתפת חברה באכזבה מהמטפלת, מקבלת תמיכה ולכן נמנעת מלהעלות את הנושא בטיפול- מוחמצת הזדמנות חשובה להתבונן בעולמה הפנימי של המטופלת כפי שהוא משתקף ביחסים הטיפוליים. כמו כן, ההתערבות החיצונית לעתים מייצרת לחץ או מתערבת באופן הטבעי בו המטופל מביא לטיפול את עולמו הפנימי (למשל, הערות כמו "את חייבת לעבוד בטיפול על..."). לצד זאת, אני חושבת שהכוחות הנפשיים המשפיעים על קצב ומהלך הטיפול הם עמוקים ולא ניתנים ל"דחיפה חזקה" רק בגלל התערבות חיצונית. בסופו של דבר, המטופל עושה את הדרך הטיפולית אשר הנפש שלו מכתיבה.
לגבי טיפול אצל אותה המטפלת- ההמלצה (ואף האתיקה הטיפולית) היא לא לקבל בני משפחה לטיפול אצל אותו המטפל. זאת, בכדי לא לצמצם את יכולת המטופל לדבר בחופשיות ואת החופש של המטפל לשמוע את המטופל ללא הטיות. אני חושבת שהדבר נכון גם לגבי קבלת חברות טובות, ובאופן אישי מאמינה כי אין לקבל לטיפול אדם אשר המטפלת יודעת כי הוא מקיים קשר קרוב עם אחד ממטופליה. במקרה ונוצר/מתגלה מצב זה במסגרת טיפול מתמשך, כדאי לקחת בחשבון ששיתוף ושיח משותף על הטיפול מצמצמים במידה מסוימת את המרחב ההשלכתי של כל אחת מהמטופלות- כלומר את האפשרות לבדוק באופן עמוק כיצד היא חווה את הטיפול והקשר הטיפולי ומה חוויה זו מספרת על עולמה הפנימי.

ליטל