אנסה לתאר בקצרה את החוויה שלי בתוך הקשר הזוגי שכרגע אני בתוכו.
לפני כמספר חודשים עברנו לגור ביחד, בהחלטה משותפת.
אנחנו בעשור השלישי לחיים, מנסים לבנות חיים משותפים ביחד.
אני אציין כי אני מעריך את עצמי כאדם בעל ערכים ושאיפות ובסה"כ מחפש חיים שלווים וטובים בתוך מסגרת הזוגיות.
בערך מתחילת הקשר אני מסתובב עם תחושה לא פשוטה שאני נותן מעצמי הרבה מעבר למה שאני מקבל מבת זוגתי. וזה מתבטא במגוון אספקטים:
עבודה, נקיון, בישול, נסיעות, הוצאות כספיות, אינטימות וקרבה, ויוצא שאני (בראיה שלי) תמיד עושה יותר ממנה כמעט בהכל. לאחר שעברנו לגור ביחד, הדברים מתעצמים ונהיים יותר קשים לי. אני מרגיש שלקחתי על עצמי הרבה אחריות על הקשר ועל מה שצריך לעשות בשביל לשמור על הקשר הזוגי ויוצא בסופו של יום שאני מסתובב עם תחושה שאני נמצא עם בחורה שמחפשת שיפנקו אותה ויעשו בשבילה ובדכ לוקח זמן עד שאני נהנה או מתוגמל באיזשהי צורה. אני נהנה לתת מעצמי, אבל ברגע שהצד השני לא נותן או לא מגלה רגישות או אכפתיות לצרכים שלי, אני מרגיש תסכול וחוסר שוויון בקשר. היו לנו לא מעט פיצוצים בתקופה האחרונה עד כדי שאמרתי לה שאני רוצה שניפרד ואיכשהו נותן לזה תמיד צ'אנס. אני אוהב אותה והיא חשובה לי, אבל אני לא רוצה להגיע למצב בעוד כמה שנים כשיהיה לי ילד ואצטרך לגדל שני ילדים בבית ובעצם לחיות עם זה לבד ולא להרגיש שיש מישהו שאיתי באותה הסירה, שרוצה ומוכן לתת מעצמו כי אני מאמין, שהביחד יותר חזק מהלחוד.
הצעתי לה מספר פעמים שנלך לטיפול זוגי אך היא סירבה פעם אחר פעם.
אני מרגיש באיזשהו מקום שאני והיא במקומות שונים בהתפתחות הרגשית ואני ממש על סף ייאוש.
תודה רבה על הקריאה, אשמח לחוות דעת מאנשי הצוות באתר.
ערב טוב