אני בן 37, נשוי עם 3 ילדים.
רק לאחרונה שמתי לתופעה שכנראה מתקיימת אצלי שנים: אני מסייע לחבר-חברה-מכר-קולגה בעניין כלשהו מכל הלב ויוצא מגדרי הרבה יותר ממה שרוב האחרים ''הסבירים'' היו עושים בנסיבות זהות ולאחר שאני מסיים ומודים לי, אני מתמלא כעס שלא לומר זעם כלפי מושא העזרה.
אם זה מול נשים אני מצפה להכרת תודה בתור מחווה מינית כלשהי החל מדייט נשיקה או פלרטוט עד ליחסי מין(שאני לא יוזם, לא רומז ולא מביע את הרצון לכך באף דרך), ואם מדובר בגברים- אני מצפה להכרת תודה בתור צירוף למועדון חברים או הזמנה לפעילות מגבשת גברית אחרת או פיאור מעשיי ברבים. גם כאן אני לא רומז או מבקש זאת. אני לא מוציא את התסכול, האכזבה והכעס אבל בפנים זה מאוד כואב.
עוברים יום-יומיים של תסכול ואני מוכן לתחילת המעגל הזה מחדש. לעיתים עם אותו אחד-ת.
אני יודע שבטיפול CBT ניתן לעשות חיווט מחדש של המחשבות והרגשות כולל הציפייה מהזולת אבל זה לא מה שמעניין אותי.
מעניין אותי לדעת האם יש מודל פסיכולוגי כלשהו של תיאורטיקן שמתאים למצב או יכול להסביר אותו?
שלום דניאל.
אמנם אין תיאורטיקן אשר מציע הסבר לדפוס הספציפי שאתה מתאר, אך סביר להניח כי דפוס היחסים שאתה יוצר (במציאות או בפנטזיה) מייצג את האופן העמוק בו אתה תופס כיצד נראים יחסים בין בני אדם או במילים "פסיכולוגיות", את דפוס יחסי האובייקט שלך. מאחר ואתה מתאר דפוס לא פשוט אשר כולל צד אחד ש"לוקח" מה שלא מגיע לו (עזרת יתר, מין) וצד אחד שנותן יותר ממה שהוא רוצה לתת, אני מאמינה שתוכל להיעזר דווקא בטיפול בגישה פסיכו דינמית בה ניתן יהיה להבין יותר לעומק ולעבד דפוס זה, לחקור את מקורותיו ולזהות כיצד הוא בא לידי ביטוי במערכות יחסים ותחומי חיים נוספים שלך.
ליטל
