שלום,
אני עובדת כאחות מתחילה. מאוד אוהבת את המקצוע ורואה בו שליחות.
גם כיום וגם במהלך העבודה שלי בתקופת הלימודים בבית החולים, הרגשתי בחלק מהטיפול והשיחות עם המטופלים שהרבה מקרים שאני רואה ונחשפת אליהם "גדולים עליי".
לא ברמת התפעול, העבודה והטיפול הקונקרטי באותו מקרה (כמו לתת את הטיפול התרופתי, לעקוב אחרי מדדים וכו) אלא לדוגמא תמיכה במטופלת שגילתה
בזה הרגע שהיא חולה בסרטן, התמודדות עם מטופלת שעברה תקיפה, מוות וכו.
אני מתפקדת טוב יחסית לדעתי באותם סיטואציות, וזה כן חלק שאני "אוהבת" במקצוע (כמובן שאני לא אוהבת שאותם מקרים מצערים קורים, אך מוקירה תודה על האפשרות לעזור, לתמוך ולהיות שם עבורם ברגעים אלו. חלק מתחושת הסיפוק במקצוע היא האפשרות להיות משמעותית גם ברגעים כאלו, שהם חלק מהחיים).
אך יחד עם זאת, הרבה פעמים כשאני חוזרת הביתה הדברים הולכים איתי. אני תוהה האם יש לי זכות בכלל "לתמוך", ולחזק את המטופל שאני סך הכל בחורה צעירה שרק סיימה לימודים ולא ראתה הרבה בחייה. איך יש לי זכות לנחם ולחזק משפחה שאיבדה את אדם קרוב שלא חוויתי (ברוך ה') אובדן בעצמי.
גם לקיחת העבודה הביתה, מטופלים שנכסים ללב, מקרים שלמרות כל המאמצים לא צלחו.. נשארים איתי לעיתים קרובות זמן רב, ושואבים קצת אנרגיה מהחיים הפרטיים שלי.
מודעת לכך שקשה לעשות קאט ולשכוח את העבודה ברגע שיוצאים מבית החולים אבל רציתי לדעת האם זה מתמתן?
האם מקובל ללכת לטיפול כדי "לפרוק" עומס נפשי מהעבודה?
לא הייתי רוצה "למחוק" לגמרי את הצורה שבהם מקרים מסוימים משפיעים עליי כי בסופו של דבר הם עוזרים לי להיות רגישה ואמפטית כלפי מטופליי, אך מאוד רוצה "להוריד את הווליום"....