שלום רב, אני בת 42 נשואה עם 3 קטנטנים, בעשור האחרון ובעיקר מאז שהפכתי לאם באופן טבעי או שלא דעכו קשרים עם חברות. תמיד היתה לי חברה אחת טובה לפחות שאיתה הייתי בקשר עמוק ואיכשהו כבר כמה שנים שזה לא קיים אצלי. מלבד חברות של טלפון פעם בחודש וללא מפגשים בכלל אין לי קשרים נוספים (אני גרה במרחק לא קטן מהן ולא נוהגת בשל חרדת נהיגה). לפני כמה זמן פניתי לרופאה בשל תחושה של ירידה בזכרון ובריכוז, היא בדקה אותי ואמרה שלא נראית בעיה רפואית אך מכיוון שהיום יום שלי סובב כבר שנים סביב הבית והילדים השגרה שחקה את הראש ועלי לחזור לעשות דברים נוספים כמו קריאה ובעיקר לחזור לקשרים ומפגשים עם חברות. לא הייתי באמת צריכה שהיא "תגלה" לי את זה, זה חסר לי מאד במיוחד שזה משהו שתמיד היה בחיי וגם באשמתי זה כבר לא. לפני כארבע שנים ניתקה איתי קשר ללא הסבר החברה הכי קרובה שהיתה לי בחיי, ככל הנראה נפגעה ממשהו אך סרבה לפרט על אף שניסיתי כמה פעמים לקבל הסבר והדבר השאיר אותי פגועה ובכלל בלי רצון לקשרים כי הרגשתי שאת הדבר "האמיתי" איכשהו איבדתי וכל השאר לא יתקרב לזה אף פעם. ניסיתי איכשהו לחדש קשרים אבל מרגישה כאילו "איבדתי את זה", הייתי אדם עם קשרים טובים ועמוקים, לא עם מליון חברות אבל עם כמה קרובות וזה היה כל מה שצריך בהקשר הזה, אני מרגישה שאני כבר לא מעניינת, כבר לא יודעת "איך עושים את זה". אני לא עובדת כ 5 שנים, לא יוצאת כמעט מהבית, חיי סביב משפחתי הגרעינית היקרה לי מכל וכמה כבר אפשר לדבר רק על זה... מרגישה שילוב של חוסר בטחון במה שיש לי היום "להציע" ובכלל, כל הנושא הזה הפך פתאום זר לי.
אשמח לעצות...