הפסיכולוגית שלי נסעה ל3 שבועות.שתינו חשבנו שהעובדה שאני במסגרת טיפולית תעשה את זה ליותר קל.אבל עדיין אני חושבת על זה יותר ממה שהייתי רוצה.
לאחרונה התבהרה לי ביתר שאת ההבנה שאני שמעבר לטיפול ומטרתו לשפר את איכות החיים שלי, אני פשוט זקוקה לקשר איתה.לנוכחות שלה, לאהבה והדאגה שלה, לתשומת הלב שלה.ולהרגשה שיש מי ש"מטפל" בי.
עם זאת, לצד כל הטוב שיש בטיפול ובקשר שלנו, יש הרבה כאב שנובע ממנו.בעיקר סביב מגבלות הקשר והקושי שלי להשלים עם החלקיות.היא מודעת לזה וזה מדובר ביננו כל הזמן.
אמרתי לה הרבה פעמים שמבחינתי זה קשר לכל החיים, והיא אמרה שכל עוד אני ארצה בטיפול היא תהיה שם.
אני יודעת שהרבה אנשי מקצוע גורסים שטיפול חייב להסתיים מתישהו ושהמטרה היא שהמטופל יוכל להתמודד עם החיים בעצמו..ופתאום זה מפחיד ומטריד אותי שאולי הרצון שלי והנכןנות שלה להיענות לו
הוא בעייתי/שגוי.
מה את חושבת על זה?
האם זה בסדר שטיפול יימשך כל החיים?
וגם - האם הכאב הזה שכרוך בקשר יכול להיפתר/להירפא?
(אציין שאני מאד סומכת על המקצועיות והיושרה שלה).
שלום לך.
הסוגיה של משך וסיום הטיפול היא סוגיה רחבה, שקשורה במידה רבה לאופן בו נתפס הטיפול ותפקידו, ולכן יש שוני רב באופן בו אנשי מקצוע תופסים את הטיפול. באופן אישי, אני חושבת שהדרך המועילה להתבונן על הנושא היא דרך השאלה האם ברגע נתון הטיפול משרת צמיחה והתפתחות, או דווקא תלות והיאחזות בסימפטומים ובכאב הנפשי. כאשר ממקדים את הקשב באספקט הזה, בדרך כלל השאלה האם "להמשיך להיות כאן" עבור המטופל או דווקא לסייע לו להשתחרר מהטיפול ולהמשיך הלאה, הופכת ברורה יותר. בכל מקרה, אלו תהליכים מורכבים ועדינים, וכמובן הדרגתיים, שתמיד נעשים מתוך קשב ומחשבה משותפת עם המטופל. במובן זה, אני חושבת שאין סיבה לדאגה, ושהמטפלת שלך תהיה לצידך הן במובן של להישאר לצידך והן במובן של לסייע לך להיפרד אם וכאשר תרגישי צורך בכך, הכל בהתאם לצרכייך.
ליטל
.jpg)
