היי ליטל,
אני סובלת מפוסט טראומה בעקבות אירוע שאירע לפני מספר שנים. נמצאת בטיפול ומתקשה לספר את הסיפור. באחד הניסיונות מול המטפלת ניסיתי לדבר והייתי במצוקה גדולה לאורך כל הפגישה. אני מוצאת את עצמי מתקשה אחרי הפגישות ופשוט מוצפת במחשבות וברגשות קשים. לפעמים זה יכול לשתק אותי ממש לכמה ימים.
אני לא יודעת אם הקושי נובע מעצם הרעיון של לשתף או דווקא מהתחושות הקשות שאחרי. ברור לי שזה שילוב כי אני גם ככה נוטה פחות לדבר ולשתף ויחד עם זאת פוחדת מאוד להישאר עם זה לבד.
יש לדבר הזה השפעה הרסנית על החיים שלי ואני מבינה שאני צריכה להתמודד, רק צריכה להבין איך לעשות את זה.
המטפלת מתעקשת שאדבר אבל אני לא יכולה, פשוט לא מסוגלת.
שלום רומי.
המצוקה שלך ניכרת, ואכן דיבור על אירועים טראומטיים הוא אחד ההיבטים המאיימים והקשים עבור מטופלים רבים. יחד עם זאת, כפי שאת עצמך מזהה, קשה להתקדם ולהחלים ללא עיבוד של האירוע. איני יודעת באיזה סוג של טיפול את נמצאת כרגע, אך ישנן כיום שיטות טיפול ממוקדות פוסט טראומה אשר המטפלים המתמחים בהן ערים לקושי לגעת ולחשוף את האירוע, ובעלי ידע כיצד לסייע בהיבט זה. על כן, יתכן וכדאי לבדוק עם המטפלת האם את זקוקה לעזרה נוספת הממוקדת באירוע הטראומטי עצמו. אני אומרת זאת בהסתייגות מאחר ואיני יודעת באיזה אירוע מדובר והאם זה הכיוון הרלוונטי, אך אלי כדאי לשאול את המטפלת לדעתה. עם ובלי קשר, חשוב להמשיך לשתף את המטפלת בקשי בתסכול שאת חווה: השיח על הקושי לדבר אמנם עשוי להיות מציף ומכאיב, אך הוא חלק מהדרך ויתכן יאפשר לך לברר מדוע קשה כ"כ לדבר (בושה? חשש מביקורת? פחד ממגע עם התכנים?). בירור מסוג זה מביא לא פעם להקלה. כיוון נוסף שכדאי לשקול הוא העלאת תדירות הפגישות. לעתים הקושי לדבר הוא ביטוי לכך שה"עטיפה" הטיפולית רופפת מדי, כאש מגיעים לטיפול בתדירות גבוהה יותר- יש יותר "מצע" לפתיחת נושאים כאובים.
ליטל
