שלום,
בפגישה האחרונה עלה נושא שהמטפל קורא לו כפיית החזרה. כנראה איזושהו דפוס התנהגות שקורה עם אנשים אחרים ומגיע גם לטיפול. הפעם לא הייתה לי אפשרות להתחמק וזה דובר. המטפל ניסה לשים אצבע על האירוע שממנו הכל התחיל ואני לא בדיוק חושבת שזה האירוע הנכון. הוא כן משמעותי אבל הוא לא הגורם. בכל אופן, כל הפגישה הנושא היה באוויר, דובר, נעשו ניסיונות ללמד אותי איך נכון לומר את הדברים. מצאתי את עצמי שותקת, מפחדת לדבר. לא יודעת כבר מה נכון ומה לא. חושבת שאני אדם נורא, משפיל, מקטין. אני אפס. אחרי הפגישה מצאתי את עצמי מתנתקת מהכל, לא שיחות, לא הודעות. יושבת שישי - שבת בבית, לבד, בחושך. לא רוצה שום אינטראקציה ורק חושבת על דברים שקרו ועל הדרך שבה אני פועלת. מאוכזבת מעצמי ומבינה כמה אני כישלון. לקחתי קשה.
הטיפול לא קל בשבילי. אני מרגישה שגם ההתנהגות הזו יוצרת ריחוק גדול יותר מול המטפל שמציב עוד ועוד גבולות. מרגישה נוקשות. חוסר רגישות. מרגישה לבד.
שלום עדי.
אתחיל מזה שטיפול הוא אכן תהליך לא קל בכלל, אשר מפגיש את כולנו עם הנקודות העיוורות והחלקים הפחות יפים שלנו. היופי הוא שכשמשתמשים בטיפול באופן מיטיב, המפגש עם חלקים נפשיים אלו יכול לשרת אותנו ולהפוך למקור כוח משמעותי. במובן זה, כמה חבל שאת מוצפת כך בתחושות כישלון ואכזבה. מעבר לכך, נשמע מדברייך שהקשר הטיפולי מהווה כר דרכו באים לידי ביטוי חלק מהקשיים שאת חווה גם ביחסים שמחוץ לטיפול. זו דינמיקה שהופכת את הקשר הטיפולי למכאיב לא פעם, אך גם מאפשרת להיבטים נפשיים חשובים ויקרי ערך להיות "על השולחן" באופן שמאפשר עיבוד והתבוננות. במובן זה, למרות הקושי והכאב שאת חווה, נשמע שהתבוננות משותפת עם המטפל על התחושות, הדינמיקות והקשיים בקשר הטיפולי יכולים להוות כר פורה לעבודה נפשית אשר תוכל לקדם אותך. לכן, למרות הקושי, מציעה להמשיך להתבונן יחד על היחסים גם כדי לסייע למטפל להתכוונן טוב יותר לצרכייך וגם כדי לאפשר עיבוד מעמיק והתקדמות.
ליטל
