אבריאקציה היא מונח שנטבע על-ידי זיגמונד פרויד ויוזף ברויר, המתאר תהליך של פורקן רגשי של חוויה טראומטית להפחתת תסמינים ומצוקה רגשית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על תהליך האבריאקציה.
אבריאקציה היא מונח המתאר תהליך של העלאת זיכרונות טראומטיים למודעות תוך חוויתם מחדש בעוצמה והיווצרות פורקן רגשי. בראשית הפסיכואנליזה, מושג זה נתפס ככלי מרכזי לריפוי המטופלים. על פי התפיסה, תהליך זה, כאשר הוא מתרחש במסגרת טיפול ובתנאים מסוימים, מוביל לשחרור האדם מתסמינים ולהקלה במצוקתו (תופעה המכונה "קתרזיס").
זיגמונד פרויד ויוזף ברויר טבעו את מושג האבריאקציה בספרם "מחקרים בהיסטריה" (1895-1893), אף כי ישנם שורשים לתהליך המתואר במסורות ובתרבויות קדומות, כמו גם בשיטות טיפוליות מבוססות היפנוזה של בני זמנם וקודמים להם. התהליך המדובר, המובא בהקשר של תיאור הטיפול ב"אנה או", שמה הבדוי של ברתה פפנהיים אשר טופלה אצל ברויר, כולל הכנסה של המטופלת למצב של היפנוזה, תוך הנחייתה להתמקד בתסמין מסוים ובאירועים הקשורים בהופעתו. בעקבות כך מתרחשת חוויה מחודשת ועוצמתית של האירוע הטראומטי.
ברויר ופרויד שמו לב כי מעין "פלשבק" כזה של האירועים הטראומטים, כאשר הוא מתרחש בסביבה טיפולית בטוחה, עשוי לספק תובנות משמעותיות על מקורות התסמין הנידון ולהוביל לתוצאות טיפוליות חיוביות, כ"השתחררות מתסמינים". תהליך הפורקן זכה לשם "אבריאקציה", ותהליך "ההתנקות" מתסמינים זכה לשם "קתרזיס" ושני אלה הפכו למרכיבים יסודיים בשיטה הקתרטית אשר הייתה הטכניקה המרכזית בראשית גיבושה של הפסיכואנליזה.
בעקבות עבודתם המשותפת, סברו פרויד וברויר כי בשורש הנוירוזה מצויים זיכרונות טראומטיים מודחקים, וכי יצירת אבריאקציה הכרחית ליצירת ריפוי. במהלך מלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש בהבנות אלה כבסיס לטיפול ב"נוירוזות מלחמה" (מכלול תסמינים אשר כונה באותם ימים "נוירוזה טראומטית" וכיום נכנס תחת הקטגוריה של הפרעת דחק פוסט טראומטית והפרעות טראומטיות נוספות, וכן מוכר כפוסט-טראומה או "הלם קרב").
על פי עבודתם המשותפת של ברויר ופרויד במפנה המאה, אירוע טראומטי ממשי הוא אשר היווה מקור להפרעות נפשיות. בהקשר זה, ראוי לציין כי זמן לא רב אחר כך פנה פרויד בחשיבתו מתיאוריה אשר גרסה כי בבסיס הפרעות נפשיות מצוי אירוע טראומטי מיני ממשי מהילדות (המכונה "תיאוריית הפיתוי הילדי"), לתיאוריה הסוברת במקום זאת כי בבסיס ההפרעות מצויה משאלה מדומיינת של הילד כלפי הוריו ("תיאורית המיניות הילדית"). הקשר בין מצוקה נפשית לאירועים טראומטיים חיצוניים זכה להתייחסות מרכזית מחודשת רק בשנות ה-80 של המאה ה-20, עם כניסתן של הפרעות פוסט טראומטיות למדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (ה-DSM), ועליית מודעות ציבורית לנושא.
לאורך גלגוליה הראשונים של הטכניקה והתיאוריה הפסיכואנליטית הגיע פרויד למסקנה כי אבריאקציה וקתרזיס אינם מחוללים שינוי הנשמר לאורך זמן, וכן זנח את ההיפנוזה לטובת טכניקות אחרות כאסוציאציות חופשיות. הפורקן הרגשי איבד את חשיבותו לטובת עבודה עם התנגדויות ועיבוד (working through).
גם לאחר ימיו של פרויד, בקרב גישות פסיכואנליטיות ופסיכודינמיות שונות, שררה מחלוקת באשר ליעילותו של תהליך זה. כיום, תהליך זה אינו נתפס כבעל חשיבות בפרקטיקות פסיכואנליטיות. מנגד, ישנן שיטות וגישות טיפול שונות המעניקות חשיבות לתהליך זה, אך רק כחלק ממכלול כלים וטכניקות ולא ככלי טיפולי העומד בפני עצמו. כך למשל, אבריאקציה מהווה מרכיב בטיפול בהיפנוזה, גישות טיפול גוף-נפש שונות, גישות אקזיסטנציאליות, פסיכודרמה, NLP, וכן בגישות טיפול בטראומה המבוססות על חשיפה.
מקורות
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה
פרויד, ז. (2005). הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב: עם עובד
לפלאנש, ז' ופונטאליס, ז'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים
Horowitz, M. (2000). Abreaction. In A. E. Kazdin (Ed.), Encyclopedia of psychology (Vol. 1, pp. 5–6). American Psychological Association
Jemmer, P. (2006). Abreaction - Catharsis: Stirring Dull Roots with Spring Rain. European Journal of Clinical Hypnosis, 7(1), 26–36
