זה כבר מתחיל להיות מביך: למרות שהחדר עמוס בצעצועים חדשים ומשוכללים, הילד מסתובב כל היום עם דוב פרווה מרוט, ממנו הוא מסרב להיפרד אפילו בשביל כביסה. "אובייקט המעבר" מוכר להורים רבים, אך בשמות שונים ומגוונים- סמרטוטי, שמיכה-שלי, בובה רותי וכן הלאה. בגילאי שנתיים-שלוש מוצאים רבים מהילדים חפץ רך ונעים למגע המלווה אותם, אליו הם נקשרים, וממנו לא ירצו להיפרד.
מהו אובייקט מעבר?
אם נרצה להבין את חשיבותו של אובייקט המעבר עבור הילד נצטרך להבין את המשימות העומדות בפניו במהלך השנה השנייה והשלישית לחייו: הילד לומד לעשות דברים בעצמו, נאלץ להסתגל ליותר ויותר פרידות מהוריו ולהתמודדות עם מצבי לחץ והתרגשות (הליכה לגן, למשל). כאשר הילד מבצע יותר פעולות בכוחות עצמו הוא הופך תלוי פחות ביכולת של ההורה להיות זמין בכל עת, להרגיעו ולספק באופן שוטף את צרכיו הרגשיים. הילד צריך להתחיל ולגבש לעצמו זהות אישית נפרדת מהוריו, ובהדרגה לרכוש עצמאות, שתלך ותגדל עם השנים. היכולת להרגעה עצמית חשובה לילד כדי לצלוח תקופה זו, והוא נעזר באובייקט הרך והמנחם כדי לעבור מהסתמכות על גורם מרגיע חיצוני (כהורה) ליכולת החשובה של הרגעה עצמית.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ו. וויניקוט, שטבע את המושג אובייקט מעבר, דיבר גם על תופעות מעבריות: פעולות שהילד עושה כדי להרגיע את עצמו, כמציצת האצבע, ליטוף השיער או הפנים, מישוש קצה השמיכה. ממש כמו שההורה מרגיע את הילד בנענוע קצבי מצד לצד, לומד הילד להרגיע את עצמו באמצעות תנועות החוזרות על עצמן. מקובל להתייחס לתופעות המעבר וחפצי המעבר כתופעות שמסייעות לילד לעבור ממצב של תלות למצב של עצמאות, אך מה שחשוב בדוב המרוט, שעושה אותו למיוחד בעיני הילד, אינו רק העובדה שהוא מחליף את ההורה. וויניקוט הדגיש את חשיבות הדרך המיוחדת בה תופס הילד את אובייקט המעבר: הילד בשלב זה מצוי במצב ביניים מעברי בין היותו תינוק, שלא מכיר בנבדלותו מאנשים אחרים, ולכן לא מכיר בתלותו בהם, לבין ההכרה ההולכת ומתפתחת בהיותו אדם נפרד ועצמאי, המבין שלאנשים סביבו קיום נפרד ועצמאי משל עצמם. המרחק בין התפיסה הראשונית לבין עולם המציאות ההולך ונגלה בפניו הינו כה גדול, שהילד בתהליך המעבר וההסתגלות שוהה ב"אמצע הדרך", במקום מיוחד. זהו מצב פרדוקסאלי, שוויניקוט הגדירו כ"אזור ביניים" שאינו עולמו הפנימי של הילד וגם אינו העולם החיצוני לו. במרחב שביניהם יכול התינוק ללמוד ששניהם קיימים בו זמנית. למרחב ביניים זה "לוקח" עימו הילד את אובייקט המעבר. המעבר יעשה בצורה טובה כשהילד יפתח בו זמנית שתי יכולות משמעותיות- היכולת לקשר עם האחר, והיכולת להיות בקשר עם עולמו הפנימי הייחודי. את שתיהן מסמל אובייקט המעבר, שהינו ייחודי ואישי אך גם חיצוני ואחר.
מה לא לעשות עם חפצי מעבר?
קסמו המיוחד של חפץ המעבר טמון בייחודיות שלו וביחסים הקרובים של הילד עימו. אין לשנות את האובייקט עבור הילד ("הינה, כיבסתי את השמיכה שאתה אוהב!"), ובוודאי שאין להחליפו ("הדובי היה כבר קרוע, אז קניתי לך חדש במקומו"). המראה, הריח והתחושה של אותו החפץ צריכים להישמר כפי שהילד מכיר אותם. רק כך יכול הילד לייחס לחפץ את המעמד המיוחד שמאפשר לו להקשר אליו ולחוש בטחון. מעמד הביניים המעברי של האובייקט דורש שהילד ירגיש שהחפץ הוא במידה מסוימת חלק ממנו עצמו, לא משתנה באופן עצמאי, בוודאי שלא נעלם.
הפרידה מחפץ מעבר
ככול שהילד גדל גדלים כוחות הנפש שלו ומתרחבת הבנתו את עצמו ואת העולם. עם הזמן מצטמצמים תפקידו וחשיבותו של חפץ המעבר. חשוב לדעת שאין לוח זמנים קבוע להתרחשות זו, והיא אישית לגמרי. מומלץ לא ללחוץ על הילד להיפרד מהחפץ, ולאפשר לתהליך להיות הדרגתי, בדרך המתאימה לו.
ביבליוגרפיה
ה.כוכבי, ע.רביב (2007) המדריך הישראלי להורים, כנרת זמורה-ביתן.
ס.א.מיטשל, מ.ג.מיטשל (2006) פרויד ומעבר לו, תולעת ספרים.
