אובייקט מעבר הוא מונח אשר נטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי דונלד ו. ויניקוט, לתיאור חפץ בעל משמעות ייחודית להתפתחות הנפשית בשנות החיים הראשונות. חפץ זה, אשר יכול להיות למשל דובון, בובה או שמיכה, מסייע לתינוק או לתינוקת להתמודד עם המעבר מהחוויה הסובייקטיבית הראשונית למציאות האובייקטיבית, ומתלות לנפרדות. הוא ממלא תפקיד משמעותי בהתפתחותם לאנשים יצירתיים ועצמאיים.
על מנת להבין מהו אובייקט מעבר על פי ויניקוט, יש תחילה להכיר את המונח מרחב פוטנציאלי. מרחב זה נמצא בין שתי צורות חוויה המאפיינות את הילדות המוקדמת: מצד אחד, חוויה סובייקטיבית של כל-יכולות, שהינה אשליה הנובעת מהטיפול וההחזקה של האם (או בהרחבה, הדמות המטפלת העיקרית), המלווה בתחושת אחדות עימה.
מצד שני, חוויית המציאות האובייקטיבית – המביאה עמה בהדרגה את ההכרה בנפרדות ובחוסר שליטה על הסביבה. בין שתי צורות חוויה אלו יש פער שהמרחב הפוטנציאלי עוזר לגשר עליו, בכך שמאפשר למציאות החיצונית ולדמיון הפנימי להתקיים במקביל.
חפץ המעבר ממלא תפקיד משמעותי במרחב הפוטנציאלי ובתפקידו לעזור לתינוק להסתגל למעבר בין החוויות. החפץ הוא ״לא-אני״, כלומר אינו חלק מגופו של התינוק, ולכן אינו משתייך לחלוטין לחוויה הפנימית הסובייקטיבית. יחד עם זאת, הוא גם אינו נפרד מהתינוק ונתון למרותו, ולכן אינו משתייך לחלוטין למציאות האובייקטיבית. התינוק מתנסה בקשר עם משהו שאינו הוא עצמו, אך בו-זמנית הוא מרגיש שהוא חלק ממנו.
בנוסף, החפץ מייצג עבור התינוק את האם והוא מאפשר לו להישאר מחובר אליה בפנטזיה. יחד עם זאת, החפץ גם מכיל אלמנטים מעולמו הפנימי של התינוק, כך שהוא מבטא את ראשית החוויה העצמאית והמובחנת. כך, הוא עוזר בהתמודדות של התינוק עם נפרדות והחרדה שהיא מביאה, תוך שהוא משמר את תחושת הביטחון שמספקת נוכחות הדמות המטפלת.
לפי ויניקוט, לתינוק יש בעלות על חפץ המעבר, אך לא שליטה מוחלטת. התינוק יכול להפנות כלפיו מגוון רגשות – אהבה ותוקפנות כאחד – אך האובייקט עצמו נותר יציב, אלא אם כן התינוק הוא זה שמחליט לשנותו. אובייקט המעבר "שורד" את הרגשות המורכבים שמופנים כלפיו, ומספק לתינוק תחושת חום, חיות וממשות. משום כך, על ההורים לשמור על החפץ כפי שהוא, מבלי לנקותו, לשנות את צורתו או להחליפו. המראה, הריח והתחושה של החפץ חיוניים להמשכיות החוויה של התינוק, ועל כן, לאמון ולביטחון שהחפץ משרה בו.
בהמשך התפתחות הילד, השימוש בחפץ מעבר מצטמצם ומתמזג בהדרגה עם עולם המשחק. המשחק מאפשר לילד לעבד את עולמו הפנימי תוך חקירת הסביבה החיצונית. במובן זה, ויניקוט רואה בקשר הראשוני עם אובייקט מעבר כמעין "משחק ראשוני": פרקטיקה מוקדמת של יצירתיות, סקרנות ועצמאות.
מקורות:
ויניקוט, ד.ו. (1953) אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד
ויניקוט, ד.ו. (1957). נסיונות ראשונים בעצמאות. הילד, משפחתו וסביבתו. מרחביה: ספריית פועלים
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים
קולקר, ש. (2005). דונלד ווד ויניקוט ותורתו – מרחב ביניים לפסיכואנליזה ולעושים בה. פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. תל אביב: דיונון
