אם-סביבה הוא מונח שטבע דונלד ויניקוט, המתייחס ליכולתה של האם לקבל את מחוותיו הספונטניות של תינוקה באמפתיה ובשביעות רצון. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על המשמעות של אם-סביבה בהתפתחות היכולת לאכפתיות, ועל אם-סביבה בטיפול.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טבע את המונח 'אם-סביבה', המתאר את אחד מבין שני ההיבטים של הטיפול האימהי בתינוק, אשר יחד מאפשרים את התפתחות היכולת לאכפתיות. הראשון, הוא 'אם-אובייקט', הנוגע ליכולתה של האם לשרוד את התפרצויות דחפיו התוקפניות של התינוק. השני, הוא 'אם-סביבה', הנוגע לתפקידה של האם להישאר נוכחת ואמפתית כדי לקבל את מחוותיו הספונטניות של התינוק ולספק עבורו הזדמנויות לתיקון.
ויניקוט טען כי על מנת שיצליח התינוק להגיע לשלב האכפתיות, ראשית עליו להבחין בין פנים לבין חוץ. בראשית החיים, הבחנה זו מתאפשרת כאשר התינוק מתוודע לקיומה של האם בנפרד ממנו. במידה והאם ממלאת את תפקידה כאם-אובייקט, ומצליחה לשרוד שוב ושוב את ביטויי התוקפנות של תינוקה, לומד התינוק כי האם הינה אדם שלם ועצמאי המתקיים מחוץ לעצמי.
אך במקביל, התוקפנות המתעוררת בתינוק כלפי האם עלולה לעורר בו גם חרדה, כיוון שאם יהרוס את אימו הוא יאבד אותה. חרדה זו יכולה לרגוע במידה והאם תספק את ההיבט השני של הטיפול בתינוק – ה'אם-סביבה'. ויניקוט סבר כי במקביל לתפקידה של האם כ'אובייקט שורד', תנאי הכרחי נוסף הדרוש בשלב זה בהתפתחות התינוק הוא יכולתה של האם לאפשר גם תיקון. כלומר, במידה והאם תביע אמפתיה כלפי התינוק על אף ביטויי תוקפנותו, ותישאר נוכחת על מנת לקבל את שלל מחוותיו הספונטניות בשמחה ובשביעות רצון, יחוש התינוק כי מלבד הרסנותו, יש לו גם דבר-מה טוב לתרום לאימו ולסביבתו.
הביטחון ביכולתו להעניק לסביבה, מאפשר לתינוק לשאת בחרדה המלווה לביטוי תוקפנותו. ויניקוט הציע כי בהמשך ההתפתחות, חרדה המוחזקת בצורה זו משתנה באיכותה והופכת לאשמה. כאשר הביטחון מוסיף להתבסס, עוברת האשמה שינוי נוסף והופכת לאכפתיות. כעת, התינוק מסוגל להיות אכפתי כלפי האחר ולקחת אחריות על דחפיו. למעשה, ההזדמנות להעניק לאחר ולעשות תיקון, אותה מציעה האם-סביבה, מאפשרת לתינוק להישאר מחובר לחווייתו האותנטית ולחייו היצריים באופן מווסת יותר.
התגבשות היכולת לאכפתיות
מונח זה, כמו מונחים רבים אחרים מתוך הגותו, מדגיש את החשיבות שהעניק ויניקוט לקיומה של סביבה טובה דיה עבור ההתפתחות הנפשית. לדבריו, היכולת לחוש ולהביע אכפתיות כלפי האחר מופיעה בחיי התינוק כאשר מתאפשר חיבור בין שני היבטים אלו של טיפול האם בתינוקה – ה'אם-אובייקט' וה'אם-סביבה'. למעשה, חיבור זה בין היכולת להתנסות בחוויה הדחפית משולחת הרסן לבין היכולת להעניק לסביבה דבר-מה מיטיב, מאפשר לתינוק לשאת מורכבות באופן בו הוא חווה את האחר, את עצמו ואת דחפיו. כלומר, התינוק לומד כי הוא יכול לחוות ולהביע הן שנאה והן אהבה כלפי אימו, וכי שתי החוויות הללו יכולות להתקיים בו-זמנית. לפי ויניקוט, המורכבות והעושר שהתנסויות אלו מעניקות למציאות הנפשית הפנימית של התינוק, מובילים ליכולת לחוות אמביוולנטיות, אשר בסופו של דבר מעודנת לכדי היכולת לאכפתיות.
עם זאת, במידה ולא עלה בידה של האם לשרוד כאם-אובייקט, או לספק הזדמנויות לתיקון כאם-סביבה, תופרע התגבשותה של היכולת לאכפתיות, ואת מקומה יתפסו חרדות ראשוניות ומנגנוני הגנה מסדר נמוך כמו פיצול ודיס-אינטגרציה. למעשה, בהיעדר דמות אם מהימנה המקבלת מחוות של תיקון לאחר ההתפרצויות הדחפיות, הופכת האשמה על ביטויי התוקפנות לבלתי נסבלת. כדי להתמודד עם תחושת האשמה והחרדה, מתארגנות הגנות אשר מקשות של הנפש להגיע לשלב האכפתיות.
אם-סביבה בטיפול
ויניקוט מתאר את תפקידו האימהי של המטפל, אשר נדרש גם הוא להעניק למטופל שני היבטים אלו של הטיפול בתינוק. הוא הציע כי על מנת לסייע למטופל להשיג את האמביוולנטיות הדרושה לפיתוח היכולת לאכפתיות, חשוב לאפשר למטופל להביע הן את הרסנותו הפוטנציאלית והן את יכולתו הקונסטרוקטיבית לתרום לחברה. למשל, כאשר ילד בטיפול יכול להביע את תוקפנותו כלפי אביו דרך משחק, ובמקביל להביע את שאיפתו להיות מדען אשר יתרום לחברה באמצעות תגליותיו, מתאפשר אותו תיקון אשר סולל את הדרך להשגת אמביוולנטיות. במילים אחרות, ויניקוט הציע כי דרך פעולה או חוויה קונסטרוקטיבית או יצירתית, ניתן להתחבר למלוא החוויה הרגשית על שלל גווניה.
מקורות
ויניקוט, ד. (1963) התפתחות היכולת לאכפתיות. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: הוצאת עם עובד בע"מ, 2009.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
