ההגדרה המילונית להגשמה עצמית- "מימוש הפוטנציאל האישי, סיפוק פנימי"- רחוקה מלמצות את ההסבר על תפקידה המשמעותי בחיינו. תפיסת ההגשמה העצמית כצורך פסיכולוגי התעצבה בשנות ה-50' וממלאת היום תפקיד מרכזי בטיפולים המכוונים למימוש ההגשמה העצמית.
מהי הגשמה עצמית? מה הסיכוי שלך להגיע אליה ואיך קשורה תקופת הילדות להגשמה עצמית בבגרות?
מהי הגשמה עצמית?
סוגיית "טבע האדם- טוב או רע מנעוריו?" מעסיקה הוגי דעות ותיאורטיקנים מדיסיפלינות שונות מזה אלפי שנים, ודיון זה רלוונטי גם לתחום הפסיכולוגיה.
התיאוריה הפרוידיאנית הקלאסית הדגישה את מרכזיותם של דחפי המין והתוקפנות ואת הנטייה האנושית להומואוסטזיס- מצב איזון אשר מתקבל עם סיפוק הדחפים או נטרולם. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להשמע קולות אשר ביקשו להחליף תפיסה זו בתפיסה המתמקדת בנטייה האנושית לצמיחה, התקדמות ומימוש עצמי. בשנים אלו החל להתפתח זרם הפסיכולוגיה ההומניסטית אשר התבסס על תפיסה זו.
הפסיכולוגיה ההומניסטית קמה כהתנגדות לשתי הגישות הפסיכולוגיות הדומיננטיות באותה תקופה: הפסיכואנליזה הפרוידיאנית אשר הדגישה את הנטייה לסיפוק דחפים והפסיכולוגיה ההתנהגותית אשר ראתה את ההתנהגות האנושית כתוצר של החיזוקים החיוביים והשליליים להם נחשף האדם. מטפלים ותיאורטיקנים הומניסטיים טענו כי אנו מגיעים לעולם עם נטייה מולדת לעבר מימוש הפוטנציאל האישי, יצירת קשרים בין אישיים חיוביים, הגשמה עצמית ועמידה באתגרים אשר יביאו לצמיחה אישית.
שני תיאורטיקנים מרכזיים אשר הדגישו בדרכים שונות את תפקידה של הגשמה עצמית בחיים האנושיים היו קרל רוג'רס ואברהם מאסלו.
קרל רוג'רס- הגשמה עצמית לכל
רוג'רס ראה הגשמה עצמית ככוח ביולוגי מולד אשר מהווה את המניע המרכזי בהתנהגות האנושית. לטענתו, כל תינוק מגיע לעולם עם דחף חזק למימוש הפוטנציאל האישי, ודחף זה הוא שעומד בבסיס דחפים ומניעים פיסיולוגיים ופסיכולוגיים נוספים. באופן טבעי אנו יודעים לזהות אילו חוויות יקדמו אותנו לעבר הגשמה עצמית ואילו חוויות ירחיקו אותנו ממנה, ובריאות נפשית תתבטא ביכולת לערוך בחירות בהתאם לתחושה פנימית זו.
בהתאם לתפיסה זו היתה הנחת הבסיס של רוג'רס כי כל אדם שהתפתחותו הטבעית אינה מופרעת על ידי הסביבה יוכל לממש את עצמו. כדי שהתפתחות טבעית זו תוכל להתממש, על האדם לזכות ל'אהבה ללא תנאי בילדותו'- חוויה בה הילד זוכה לקבלה ואהבה בלי קשר למעשיו, גם כאשר מוצבים לו גבולות על התנהגות לא הולמת (למשל- הורה שמעביר מסר כי הוא מגנה את שבירת הצעצוע, אבל לא רואה את הילד כ'ילד רע'). כאשר הילד אינו נאהב ללא תנאי, מומרת הנטייה הטבעית להגשמה עצמית בנטייה לחיפוש אחר הערכה ואישור מהסביבה. בבגרות, תביא נטייה זו לקושי בזיהוי ובחירת חוויות המקדמות הגשמה עצמית והמרתן בבחירות המוכתבות על ידי נורמות ולחצים סביבתיים (למשל, סטודנט הבוחר בלימודי עריכת דין למרות אהבתו וכישוריו בתחום הספרות). מטרת הטיפול הפסיכולוגי, לפי רוג'רס, היא לספק למטופל חוויה מתקנת של קבלה ללא תנאי אשר תאפשר לו לממש את נטייתו המולדת לעבר הגשמה עצמית.
אברהם מאסלו- הגשמה עצמית למתקדמים
בדומה לרוג'רס, הניח מאסלו כי טבע האדם הוא חיובי מיסודו וכי נטייתו הבסיסית היא לעבר הגשמה עצמית והתגברות על מכשולים. אלא שלטענתו, אנשים מעטים בלבד מצליחים להגיע להגשמה עצמית.
מאסלו הבחין בין מניעי חסך החיוניים לקיום הפיסי והפסיכולוגי (חום, שובע, הגנה, תחושת שייכות, קבלת אהבה) לבין מניעי גדילה המאפשרים לאדם לחיות חיים מספקים וכוללים רכישת ידע, הנאה מאסתטיקה ומימוש עצמי. רק לאחר שהצרכים הנובעים ממניעי החסך מסופקים, יכול האדם לנוע לעבר מימוש מניעי הגדילה. מאחר והגשמה עצמית ניצבת בראש פירמידת הצרכים, מעטים האנשים אשר מסוגלים להגיע אליה. תפיסה זו של מאסלו הביאה אותו להתעניינות מוגברת באנשים אשר הגשימו את עצמם והוא ערך מחקר ביוגרפי על מאפייניהם של איינשטיין, לינקולן, שפינוזה ועוד. המחקר שערך הביא אותו לזהות מספר תכונות הקשורות בהגשמה עצמית וביניהן תפיסה מציאותית, מיקוד בבעיה קונקרטית ולא בבעיות אישיות, התנהגות ספונטנית, עצמאות, יצירתיות, יכולת חברתית גבוהה ויכולת לקבלת האחר ועוד.
לסיכום, ניתן לראות כי הגשמה עצמית היא מניע אנושי מרכזי אשר משפיע על בחירותינו, על מהלך חיינו ועל מידת הסיפוק שלנו. היום, עוד יותר מבעבר, מטיפה החברה המערבית למימוש הפוטנציאל האישי והגשמה עצמית. בהתאם, שיטות טיפול ויעוץ כאימון אישי, טיפול פסיכולוגי ועוד מציעות היום אפשרויות לזיהוי מכשולים בדרך להגשמה העצמית, ורכישת מיומנויות להתמודדות עם מכשולים אלו.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
