הפרעת אישיות סכיזואידית מאופיינת בדפוס קבוע של נסיגה מיחסים חברתיים והבעה של טווח רגשות מוגבל באינטראקציות בין-אישיות. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא כיצד מאבחנים הפרעת אישיות סכיזואידית, גורמים ודרכי טיפול.
אנשים נבדלים זה מזה במידה בה הם זקוקים למסגרות חברתיות או בכמות הקשרים הבין-אישיים בה הם מעוניינים. יחד עם זאת, המתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית יגלו עניין גלוי מועט (או היעדר עניין מוחלט) באינטראקציות בין-אישיות, יחושו לא בנוח בחברת אנשים אחרים ולרוב יפגינו ביטוי רגשי מצומצם.
אף על פי שבעלי הפרעת אישיות סכיזואידית מצטיירים כמי שאינם זקוקים לקשרים בין-אישיים וכבעלי עולם רגשי דל, תיאוריות פסיכולוגיות שונות מציעות כי הימנעותם מיצירת קשר רגשי נובעת מפחד להיות חשופים לפגיעה, לחודרנות או לפיתוח תלות. על אף שבמקרים נדירים יחסית הם עשויים לחשוף צורך עמוק בקשר, מתמודדים רבים נתפסים כקרים ויהירים, הם מתקשים להשתלב במקומות עבודה הכוללים אינטראקציות בין-אישיות, ועשויים להתקשות לפתח ולשמר קשרים חבריים, זוגיים ומשפחתיים.
אבחנה לפי ה-DSM5
ראוי לציין כי המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM) מתבסס בעיקרו על סימפטומים התנהגותיים על מנת לגבש קריטריונים לאבחון, ועל כן אינו מתייחס לדינמיקה הנפשית והמוטיבציות הפנימיות של המתמודדים אשר עשויים להסביר את התנהגותם. אבחנה של הפרעת אישיות סכיזואידית ניתנת כאשר מתקיימים שני הקריטריונים הבאים:
א) דפוס קבוע של נסיגה מיחסים חברתיים והבעה של טווח רגשות מוגבל באינטראקציות בין-אישיות, אשר מתחיל בבגרות המוקדמת ומתבטא במגוון סיטואציות ב-4 (או יותר) מהאופנים הבאים:
1. היעדר עניין גלוי במערכות יחסים קרובות או הנאה מהן, כולל קשרים משפחתיים.
2. העדפה של פעילויות אשר מאפשרות התבודדות.
3. עניין גלוי מועט, או היעדר עניין, בהתנסויות מיניות עם אדם אחר.
4. הנאה ממספר פעילויות מצומצם ביותר.
5. היעדר קשרים בין-אישיים קרובים, מלבד בני משפחה מדרגה ראשונה.
6. הפגנת אדישות כלפי שבחים או ביקורת אשר ניתנים מאנשים אחרים.
7. הפגנת קרירות רגשית, ניתוק רגשי או ביטוי רגשי שטוח.
ב) הפרעת אישיות סכיזואידית עלולה לכלול לעיתים מצבים פסיכוטיים קצרים (אשר אורכים דקות או שעות בודדות), אך האבחנה ניתנת רק במידה והתסמינים אינם מופיעים במקביל לסכיזופרניה, מאניה דפרסיה, הפרעות מצב רוח בעלות מאפיינים פסיכוטיים, הפרעות פסיכוטיות אחרות או תסמונת הקשת האוטיסטית. בנוסף, האבחנה ניתנת רק במידה ולא ניתן לייחס את התסמינים להשפעות פיזיולוגיות של מצב רפואי אחר.
שכיחות, התפתחות והפרעות נלוות
שכיחותה של הפרעת אישיות סכיזואידית באוכלוסייה נעה בין 3% לבין 5% ונמצא כי היא שכיחה יותר בקרב גברים בהשוואה לנשים. כמו כן, נראה כי אצל גברים תתבטא ההפרעה ברמת חומרה גבוהה יותר ביחס לנשים.
התסמינים של ההפרעה יכולים להופיע לראשונה בילדות או בנעורים, לצד נטייה להתבודדות, כישורים חברתיים ירודים והישגים נמוכים בלימודים. כל אלה גורמים לילדים המתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית להיתפס על ידי סביבתם כיוצאי דופן, ועל כן הם נוטים לסבול יותר מחרמות, הקנטות ובריונות.
לעיתים קרובות המתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית מאובחנים במקביל גם עם הפרעת אישיות סכיזוטיפלית, הפרעת אישיות פרנואידית או הפרעת אישיות נמנעת. בנוסף, נראה כי הנסיגה מאינטראקציות בין-אישיות אכן גורמת למצוקה נפשית בקרב המתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית, היות והם נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח דיכאון מז'ורי ולבצע ניסיונות אובדניים.
גורמים להפרעה
קיימת מחלוקת בנוגע לגורמים העיקריים להתפתחותה של הפרעת אישיות סכיזואידית, אך נראה כי השילוב בין גורמים סביבתיים לבין גורמים מולדים, מגדיל את הסיכוי להתפתחות ההפרעה.
גורמים סביבתיים: סגנון הורות המאופיין בריחוק רגשי או בעל נטייה לחודרנות נמצא קשור להתפתחותה של הפרעת אישיות סכיזואידית. ממצא זה תומך בהסבר הפסיכודינמי להתפתחותה של ההפרעה, המתמקד באופן בו היחסים המוקדמים עם ההורים מעצבים באופן לא מודע את הקונפליקטים הנפשיים של האדם. לפי הסבר זה, כאשר ניסיונותיו של התינוק להביע את צרכיו (הרגשיים והפיזיולוגים כאחד) נענים בדחייה או ביחס עוין וחודרני, באופן עקבי ומתמשך, הוא חווה חרדה עמוקה אותה הוא אינו מסוגל לשאת. כתוצאה מכך, התינוק לומד לדכא ביטויי רגש ולעיתים אף להתכחש לצורך בקשר בין-אישי, במטרה להימנע מהישנותה של חוויה מאיימת זו. מתוך הפרספקטיבה הפסיכודינמית, ניתן להבין כי למרות נטייתם של המתמודדים להימנע מאינטראקציות בין-אישיות, קיימת בקרבם גם כמיהה לקשר ואינטימיות שלא מומשו בעבר תוך שעברו דיכוי.
גורמים מולדים: נמצא קשר בין הפרעת אישיות סכיזואידית לבין רגישות מולדת של מערכת העצבים לגירויים חושיים (כמו ריחות, צלילים, אור, טמפרטורה ועוד). כמו כן, נמצא כי נטיות מולדות מסוימות כמו ביישנות, קושי להסתגל לסיטואציות חדשות או לאנשים לא מוכרים וקושי במנטליזציה (היכולת להבין מה עומד מאחוריי התנהגויות של העצמי והאחר), עשויות להגביר את הסיכוי לפתח את ההפרעה כאשר נוספת להן סביבה המאופיינת בלחץ כרוני.
גורמים גנטיים: קיימים ממצאים מחקריים אשר מצביעים על סיכוי גבוה יותר להתפתחותה של הפרעת אישיות סכיזואידית בקרב קרובי משפחה של אנשים המתמודדים עם סכיזופרניה או הפרעת אישיות סכיזוטיפלית.
טיפול בהפרעת אישיות סכיזואידית
לרוב, המתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית מתקשים לפנות לטיפול בשל נטייתם להימנע מאינטראקציות בין-אישיות. עם זאת, לעיתים הם פונים לטיפול במטרה להקל על הפרעות נלוות כמו דכאון או כדי להצליח להשתלב במקום העבודה. נמצא כי המתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית עשויים להיתרם מטיפול פסיכותרפי אשר מאפשר אינטימיות רגשית, אך במקביל מכבד את הצורך שלהם במרחק בין-אישי מסוים. הטיפול עשוי לסייע בפיתוח היכולת לקיים קשרים בין-אישיים קרובים ואף להנות מהם.
טיפול פסיכודינמי: טיפול זה מתמקד בביסוס קשר טיפולי מיטיב ובטוח, במסגרתו ניתן יהיה להתקרב לאט ובהדרגתיות אל עולמו הרגשי של המטופל ואל צורכי ההתקשרות שלא קיבלו מענה בעבר. באופן זה, הטיפול מהווה הזדמנות לפתח התקשרות בטוחה בקשר בין-אישי קרוב ולהרחיב את טווח הביטוי הרגשי. אחד הטיפולים שפותחו בעשור האחרון מציע מודל ייעודי של טיפול ממוקד העברה (TFP) עבור המתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית. טיפול זה מתמקד ביחסי ההעברה שנוצרים בין המטפל למטופל, באופן המותאם לצרכים ולקשיים הספציפיים של המתמודדים עם הפרעה זו.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT): טיפול זה עשוי לסייע בפיתוח מיומנויות בין-אישיות וכישורים חברתיים, ובהגמשת המחשבות והאמונות השליליות בנוגע לקשר. בנוסף, ההחלטה המשותפת של המטפל והמטופל על המטרות הטיפוליות והיעדים השונים לאורך התהליך, מהווה הזדמנות חשובה להתנסות באינטראקציה בין-אישית בטוחה.
טיפול קבוצתי: המפגש הקבוע עם הקבוצה בליווי של מטפלים מנוסים, עשוי להעניק למתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית סביבה מוכרת ובטוחה לתרגול מיומנויות חברתיות ואף לחוות תחושת שייכות לקבוצה חברתית. כמו כן, לעיתים האינטראקציה בקבוצה מאפשרת רמת אינטימיות נמוכה יותר ביחס למפגש 'אחד על אחד' עם מטפל, אשר עלול להיות מאיים יותר עבור המתמודדים.
טיפול תרופתי: במצבי משבר או בתקופות בהן ישנה החמרה של הסימפטומים, ניתן להיעזר בתרופות נגד דיכאון או תרופות נגד חרדה כדי להקל על מצוקתם של המטופלים. כמו כן, לעיתים נעשה שימוש בתרופות אנטי פסיכוטיות כדי לסייע למתמודדים עם מצבים פסיכוטיים. חשוב לציין כי הטיפול התרופתי מהווה אמצעי להקלה זמנית ולתמיכה בטיפול הפסיכותרפי בו מתאפשר תהליך תרפויטי מעמיק.
מקורות
DSM-V (2013) American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC: American Psychiatric Press
Lingiardi, V., & McWilliams, N. (Eds.). (2017). Psychodynamic diagnostic manual: PDM-2. Guilford Publications
Levi-Belz, Y., Gvion, Y., Levi, U., & Apter, A. (2019). Beyond the mental pain: A case-control study on the contribution of schizoid personality disorder symptoms to medically serious suicide attempts. Comprehensive psychiatry, 90, 102-109
Slavik. S, Sperry. L & Carlston. J. The schizoid personality disorder: A review and an Adlerian view and treatment. Individual-Psychology:-Journal-of-Adlerian-Theory,-Research-and-Practice, Vol 48(2) Jun 1992, 137-154
Wheeler, Z. (2013). Treatment of schizoid personality: an analytic psychotherapy handbook (Doctoral dissertation, Pepperdine University)
