טנטוס, יצר המוות, הוא הדחף ההרסני והבלתי מודע בנפש אשר מניע את האדם לחזור למצב ראשוני של חוסר קיום. בעמוד הנוכחי תוכלו לקרוא עוד על יצר המוות ועל משמעותו על פי התיאוריה של פרויד.
יצר המוות, או טנטוס, הוא מונח מרכזי בתיאוריה של זיגמונד פרויד, המשלים את יצר החיים, ארוס. טנטוס מייצג את הדחפים ההרסניים והבלתי מודעים שמטרתם חזרה למצב ראשוני של חוסר קיום ושלווה מוחלטת. בעוד שארוס מכוון לשימור החיים, התפתחות ויצירה, טנטוס עוסק בתוקפנות, פגיעה עצמית, התנהגויות מסכנות ופירוק מערכות. במודל המבני של פרויד, הטנטוס נמצא ב"איד", שבו שוכנים הדחפים המולדים של האדם.
פרויד הציג את רעיון הטנטוס לראשונה ב-1920, במאמרו "מעבר לעקרון העונג". הוא טען כי לצד הדחפים לשימור החיים, קיימת בנפש האנושית שאיפה בלתי מודעת לחזרה למצב של חוסר חיים – כלומר, המוות. רעיון זה צמח מתוך התבוננות במקרים של חזרתיות טראומטית: אנשים נוטים לחזור על חוויות כואבות, גם כאשר הדבר גורם לסבל.
פרויד זיהה את טנטוס בתופעות יומיומיות כמו נהיגה פרועה, התנהגויות מסוכנות ונטייה לפגיעה עצמית, אשר אינן מוסברות רק דרך "חוסר אחריות" אלא כביטוי לדחף פנימי עמוק של הרס וחורבן. טנטוס מגלם את השאיפה האנושית הלא מודעת לחזור למצב הראשוני של חוסר כאב ושלמות, מצב שפרויד תיאר כמעין "שיבה אל האפס המוחלט", והוא בא לידי ביטוי במגוון דרכים:
• התנהגויות מסוכנות או מסכנות חיים
• תוקפנות כלפי אחרים
• התנהגויות הרסניות כלפי העצמי (שהקיצוני שבהם הוא אובדנות)
המאבק בין יצר החיים ליצר המוות, בין ארוס לטנטוס, הוא עקרון יסוד בתיאוריה של פרויד. שני הכוחות הללו פועלים יחדיו, ובשילובם נוצרים הדחפים והקונפליקטים הנפשיים שמניעים את האדם. לדוגמה, דחפים תוקפניים המבטאים את טנטוס עשויים להיות מנותבים באופן מודע או בלתי מודע לעשייה פרודוקטיבית כמו תחרותיות יצירתית, ובכך מתמזגים עם האנרגיה של ארוס.
עם זאת, כאשר טנטוס אינו מווסת כראוי על ידי האגו והסופר-אגו, הוא עלול להוביל להתנהגויות מזיקות ולהרס עצמי. פרויד ראה במוות הסופי כניצחון הבלתי נמנע של טנטוס על ארוס. כך, בעוד שארוס דוחף את האדם לחיות, ליצור ולהתקיים, טנטוס מבטא את הידיעה הבלתי נמנעת שהחיים תמיד מובילים אל סופם.
המשמעות של טנטוס בתיאוריה הפרוידיאנית היא עמוקה ומורכבת. הוא אינו רק ביטוי שלילי אלא גם כוח מכונן באדם, המאתגר אותו להתמודד עם הפחדים והקונפליקטים הפנימיים שמעצבים את חייו. פרויד השתמש בטנטוס לא רק כדי להסביר תופעות של הרס, אלא גם כדי להאיר את השאיפה האנושית לשחרור מכאב ומסבל – שאיפה שמשפיעה על ההחלטות והמעשים של האדם לאורך חייו.
מקורות
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
Freud, S. (1989). The Ego and the Id. New York: W. W. Norton
