עידון הוא סוג של מנגנון הגנה, אשר פועל באמצעות תיעול דחפים או רגשות הנחווים כ"אסורים" לפעילות מקובלת חברתית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על אופן פעולת מנגנון העידון.
עידון, או סובלימציה, הוא סוג של מנגנון הגנה, באמצעותו דחפים, תשוקות או רגשות שנחווים כ"אסורים" מתועלים לפעילות שהיא מקובלת חברתית – יצירה, פעילות ספורטיבית, חברתית ועוד. מנגנון הגנה זה נחשב לאחד המנגנונים היעילים והבוגרים ביותר מבחינה פסיכולוגית, מאחר והשימוש בו מאפשר ביטוי לגיטימי של הדחף, ומביא פעמים רבות, ליצירה או עשייה שהיא חיובית עבור הפרט והחברה. דוגמא לכך היא אדם אשר חווה דחפים תוקפניים רבים ומבטא את תוקפנותו בהצטיינות באומנויות לחימה, או אישה שיצריה המיניים מתועלים לעבודתה האומנותית.
מעצם היותו מנגנון הגנה, העידון מתרחש באופן לא מודע – כך שהאדם לא חווה את אותם תכנים רגשיים שהעידון "מסווה" במלואם, או את העובדה שנעשית פעילות נפשית הגנתית. חשוב לזכור, כי פעילות מסוג זה של מנגנוני הגנה היא חיונית בשביל לאפשר לאדם שמירה על חוויה נפשית מאוזנת, ויכולת לתפקד תחת לחץ או אל מול מצבים מאיימים. כך, שימוש מסתגל ואדפטיבי במנגנוני הגנה, יהיה כאשר מנגנוני ההגנה פועלים באופן מגוון, גמיש ותלוי סיטואציה. כאשר המנגנונים פועלים באופן נוקשה, קיצוני וללא תלות בסיטואציה בה מצוי האדם, מדובר בשימוש בלתי מסתגל. בהתאם לכך, בתוך טיפול, עבודה עם מנגנוני הגנה כלול ניסיון להתבונן במנגנונים הפועלים לרשות האדם, תוך ניסיון להגמיש אותם ולפתח מגוון רחב יותר של דפוסי תגובה.
כחלק מהתאוריה הפסיכואנליטית, הראשון להתייחס לפעילות מנגנון עידון היה זיגמונד פרויד. הוא הניח כי האגו מפעיל מערכת של מנגנוני הגנה נפשיים, השומרים על האדם מפני מפגש מודע עם תכנים אשר עשויים לאיים על יציבותו הנפשית, וכאחד מהם פועל העידון. פרויד הציע כי מנגנוני הגנה המופעלים ע"י האגו מאפשרים לנו שלא להתעמת באופן ישיר עם תשוקות, פנטזיות ודחפים אשר עלייתם לתודעה עשויה לגרום לתחושת אשמה ולחרדה. בתו, אנה פרויד, פיתחה רעיון זה ותיארה את מנגנוני ההגנה השונים ואת אופן פעולתם.
פעולת העידון
העידון גורם לכך שהתוכן הרגשי, מפניו מנסה המנגנון להגן על האדם, עובר שינוי כך שיתאים למסגרת החיים החברתית והתרבותית. במקור, הגדיר פרויד את מושג העידון כדרך ביטוי של דחפים שמקורם ביולוגי – למשל פעולות פיזיות דוגמת מציצה, לצד יצרים כמו תוקפנות ומיניות – באופן שמפיק ערך או תרומה מבחינה חברתית. כך, למשל, אדם עם דחף אקסיבציוניסטי יוכל לתעל זאת להיותו שחקן. אדם עם דחף מציצני, יוכל להפוך לצלם. אדם עם דחף לוחמני יוכל להפוך לעורך דין פלילי שמביא לידי ביטוי יצר זה בתוך בית המשפט.
מנגנון העידון נחשב למנגנון הגנה מסדר גבוה, שכן אינו פועל על האופן בו האדם תופס את המציאות (דוגמת מנגנונים מסדר נמוך יותר כגון הכחשה) ויותר מכך – הוא מביא לפורקן הדחף המקורי. בשונה ממנגנונים שמשנים את הדחף לגמרי (דוגמת היפוך תגובה) או פועלים כנגדו (הכחשה, הדחקה) באמצעות עידון הדחף המקורי כן מקבל ביטוי, דבר שהוא "חסכוני" יותר מבחינת כמות האנרגיה הנפשית שהוא גובה מהאדם. כמו כן, המנגנון תורם לאדם בכך שהוא מייצר התנהגות שהיא מועילה לפרט ולסביבתו.
עידון כפשרה
כחלק מכתיבתו, עסק פרויד באופן בו חיי הנפש באים לידי ביטוי גם בתוך התרבות והחברה. כחלק מהגותו בנושא, הוא ראה את האדם כמי שמתקיים במתח שבין עקרון העונג – שמהותו פורקן הדחפים והיצרים, לבין עקרון המציאות – שדורשים החיים בין בני אדם, בתוך חברה ותרבות.
לפיכך, ראה פרויד את מושג העידון כמעין פשרה בין שני עקרונות אלה. העידון מאפשר לדחפים יצריים וראשוניים השוכנים באדם, לעבור מעין הסוואה ולבוא לידי ייצוג סמלי בדרכים מקובלות מבחינה חברתית. כך, האדם למעשה מקיים פשרה בין שני העקרונות – הדחף מקבל ביטוי כפי שמבקש עקרון העונג, אולם הוא עומד תחת הדרישות הנורמות החברתיות, כפי שמבקש עקרון המציאות. מנקודת מבט זו, ראה פרויד את התרבות כולה כמבוססת על מהלך של עידון – שמאפשר לבני האדם להסוות את הדחפים השוכנים בהם, ולהביאם לידי ביטוי באופן שמקדם את החברה כולה.
מקורות
אישיות: תיאוריה ומחקר/ ביטמן ואחרים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992.
פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית/ מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג, תל-אביב: תולעת ספרים, 2006.
.Introduction to the practice of psychoanalytic psychotherapy / Lemma, A, Wiley & sons, 2016
