רגרסיה שפירה היא מונח המתייחס לתהליכי רגרסיה המתרחשים במסגרת הקשר הטיפולי הנוצר בטיפול הפסיכולוגי ומשרתים את התהליך הטיפולי.
זיגמונד פרויד זיהה הן את הרווחים הפוטנציאליים של רגרסיה המתרחשת במסגרת הטיפולית והן את הסכנות הטמונות בכניסה אל רגרסיה. גם ממשיכי דרכו הדגישו את שני היבטים אלו, אך הדגש היה על סכנות רגרסיה ועל האופן בו רגרסיה יכולה להביא לפגיעה בתהליך הטיפולי ובהתקדמותו הנפשית של המטופל. כיוון חשיבה זה השתנה כאשר הדגש בחברה הפסיכואנליטית החל לעבור מהתיאוריה המדגישה את השפעת הדחפים על ההתפתחות הנפשית לתיאוריה המתמקדת באופן בו יחסי האובייקט מעצבים את ההתפתחות הנורמלית או הפתולוגית. כחלק משינוי זה, החלו תיאורטיקנים לשים יותר ויותר דגש על הקשר הטיפולי ועל האופן בו חוויה מתקנת במסגרת יחסי האובייקט הנוצרים עם המטפל יכולים להביא לשינוי נפשי משמעותי.
מייקל באלינט ודונלד ויניקוט הם שניים מהתיאורטיקנים אשר התמקדו באופן בו היחסים הטיפוליים יכולים להביא לשינוי מבנים נפשיים אשר התעצבו באופן לקוי במסגרת יחסי האובייקט המוקדמים. באופן ספציפי, שניהם הציעו כי מצבי רגרסיה בהם המטופל מפתח תלות עמוקה במטפל ומשחזר את חווית התלות הינקותית הם מצבים בהם קיים פוטנציאל משמעותי להתפתחות נפשית.
ויניקוט התייחס לתהליך של רגרסיה לתלות בה המטופל שב לחוויות ינקותיות של תלות מוחלטת באובייקטים שלו אך הפעם, במסגרת היחסים המיטיבים עם המטפל, מתאפשר לו לגלות ולפתח את עצמיותו האמיתית והאותנטית. זאת, בניגוד לחוויה המקורית בה העדר התאמה סביבתית לצרכיו הפיסיים-נפשיים הביאה להתפתחות עצמיות כוזבת.
באלינט תיאר גם הוא מצבי רגרסיה בהם המטופל שב לאזור אותו כינה אזור השבר הבסיסי - אזור בו התרחשה הפגיעה הראשונית והאקוטית בהתפתחות, אשר עומדת בבסיס קשייו של המטופל והסימפטומים שלו. באלינט הציע כי כאשר המטופל נמצא במצב זה של רגרסיה והמטפל נענה לצרכיו באופן מותאם- מתאפשרת התחלה חדשה המאפשרת בנייה מחודשת של יחסי אובייקט ומבנים נפשיים טובים ויציבים יותר. על אף שבאלינט הדגיש את ההיבטים החיוביים של הרגרסיה, הוא הציע הבחנה בין רגרסיה שפירה לבין רגרסיה ממאירה.
רגרסיה שפירה היא אותה רגרסיה אשר מאפשרת חזרה לאזורי שבר ופגיעה, וצמיחה מחדש מהם במסגרת הקשר עם המטפל. באלינט תיאר כי רגרסיה שפירה מתאפיינת בתלות עזה במטפל המלווה בהנחה בלתי מודעת לפיה מובן מאליו שהמטפל יענה לצרכים הרגרסיביים. בכך, מצב זה של רגרסיה שפירה משחזר את המצב הינקותי בו התינוק מצפה לטיפול הולם ולוקח כמובן מאליו את האופן בו האם מטפלת בו ונענית לצרכיו ולתלות שלו בה. כמו כן, הוא תיאר כי במצבי רגרסיה שפירה הצרכים אשר המטופל מפנה אל המטפל הם צרכים המכוונים לקבלת הכרה בהם ולא צרכים המכוונים להשגת סיפוק דחפי. בהתאם, כאשר המטפל נכשל ואינו נענה לצורך המופנה אליו במסגרת של רגרסיה שפירה - המטופל מגיב בנסיגה, כאב ופגיעה בהתקדמות, אך לא בזעם. כאשר המטפל נענה לצרכים העולים במסגרת רגרסיה שפירה המטופל אמנם יתייחס להיענות כמובנת מאליה אך יוכל להמשיך בתהליך ההתפתחות הנפשית.
לעומת מצבים אלו של רגרסיה שפירה אשר תורמים ולעיתים אף חיוניים להצלחת הטיפול, באלינט תיאר גם מצבי רגרסיה ממאירה בהם הכניסה אל רגרסיה אינה מכוונת להשגת הכרה בצרכים אשר תאפשר גדילה נפשית, אלא לסיפוק דחפי. בניגוד למצבי רגרסיה שפירה, במצבי רגרסיה מאירה המטופל יגיב לחוסר היענות לצרכיו הרגרסיביים בזעם, ואילו היענות לצרכים תביא להיווצרות צרכים נוספים ולעלייה בתובענות, ולא לשיפור או התקדמות במצבו של המטופל.
באלינט הדגיש כי ההבחנה בין רגרסיה שפירה לבין רגרסיה ממאירה היא הבחנה מורכבת אך קריטית, מאחר והתייחסות אל צרכי רגרסיה שפירה כאל צרכים המבטאים רגרסיה ממאירה היא הרסנית לטיפול, ולהיפך.
