בולימיה היא הפרעת אכילה המאופיינת באפיזודות חוזרות של התקפי זלילה בלתי נשלטים, לצד התנהגויות מפצות כמו ספורט או הקאות, ומרבית הסובלים ממנה נזקקים לסיוע נפשי. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על דרכי הטיפול בבולימיה.
בולימיה, או בשמה המלא בולימיה נרבוזה, היא הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפי זלילה חוזרים ונשנים המלווים בצריכת מזון גדולה מהרגיל ובתחושת היעדר שליטה בכמות המזון הנצרכת. לאחר התקפי האכילה מופיעות 'התנהגויות מפצות' המכוונות למנוע עלייה במשקל וביניהן הקאות יזומות, שימוש במשלשלים ופעילות ספורטיבית אינטנסיבית.
כמו כן, בולימיה מאופיינת בעיסוק יתר במשקל ובתלות מוגברת של הערך העצמי והדימוי העצמי במשקל הגוף. בולימיה מלווה פעמים רבות בבושה, פגיעה בדימוי העצמי ("אני מגעילה את עצמי", "אני חלש אופי"), הימנעות מקשרים חברתיים ובעיות בריאותיות. לכן, טיפול מוקדם וייעודי לבולימיה הינו הכרחי עבור הסובלים ממנה.
במרבית המקרים, בולימיה מתפתחת על רקע שילוב בין גורמים ביולוגיים, תרבותיים ופסיכו-סוציאליים. הגורם התרבותי מדגיש את המסר המעוות בחברה ובמדיה לפיו "רזה זה יפה". לרוב, ההפרעה מתפתחת בגיל ההתבגרות, כאשר בני נוער חשופים ומושפעים רבות מהיבטים חברתיים ותרבותיים. הגורם הפסיכו-סוציאלי מבטא מצב בו נעשה שימוש באכילה כאמצעי להתמודדות עם מצוקה רגשית. בשונה מאנורקסיה נרבוזה, בה הרעבה עצמית מספקת לסובלים ממנה תחושת שליטה, בבולימיה התקפי האכילה מלווים לרוב בתחושות חוסר שליטה המובילים לפגיעה רגשית ונפשית נוספת, אשר מחמירה את התסמינים ואת יכולת ההתמודדות. לכן, פעמים רבות בולימיה נרבוזה מלווה בהפרעות נפשיות נוספות כדיכאון, דימוי עצמי נמוך, קשיי וויסות רגשי ועוד.
כיצד מטפלים בבולימיה?
תחילה, חשוב להבין כי הטיפול בבולימיה נרבוזה הוא מאוד לא פשוט, שכן מדובר בהפרעה עיקשת, המלווה פעמים רבות בקשיים רגשיים נוספים, ובעיקר קשה לשמור על ההישגים הטיפוליים לאורך זמן. אחוז המטופלים אשר הצליחו לשמר את התוצאות לאורך זמן הוא נמוך ונראה כי הקושי העיקרי בהפרעה הוא למנוע חזרתה. על כן, יש חשיבות מכרעת לשמירה על רצף טיפולי ולשימוש בגורמים טיפוליים מומחים גם לאחר שתסמיני ההפרעה חולפים.
לכן, יש חשיבות לטיפול מערכתי, הכולל ליווי רפואי, תזונתי ופסיכולוגי, באופן אשר מותאם למאפיינים האישיים של הסובל מההפרעה. למשל, בגיל ההתבגרות יש עדויות ליעילות גבוהה יותר לטיפולים משפחתיים או כל טיפול המערב את הדמות הטיפולית העיקרית של המתבגר, בעוד בקרב מבוגרים מרבית היעילות נמצאה בטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים.
ככלל, טיפול בבולימיה מנסה לספק מענה להתמודדות עם הקשיים הרגשיים המובילים להפרעה, משמרים אותה ותורמים להחמרתה. לצד זאת, מטרת הטיפול היא להקנות מיומנויות להתמודדות אפקטיבית ופחות הרסנית עם גורמים רגשיים וסביבתיים. כיום, קיימים מספר סוגי טיפול עיקריים לבולימיה נרבוזה:
1. טיפול קוגניטיבי התנהגותי – טיפול בבולימיה בגישה קוגניטיבית התנהגותית מתבסס על ההנחה לפיה דפוס האכילה וההתנהגויות המפצות מתפתח על רקע עיוותים קוגניטיביים הנוגעים לדימוי הגוף והדימוי העצמי ("אם אני שמנה אני לא שווה", "אף אחד לא ירצה אותי"). לצד זאת, קושי בוויסות רגשות והתמודדות עם מצבי לחץ, בדרך כלל על רקע היעדר סביבה משפחתית המקנה יכולות אלו ומסייעת ביישומן, מוביל להתפתחות ההפרעה. מתוך תפיסה זו, טיפול בבולימיה בגישה קוגניטיבית התנהגותית מתמקד בזיהוי ואתגור תפיסות ואמונות בלתי רציונליות וכן ברכישת כלים ומיומנויות להתמודדות עם מצבי לחץ, סיטואציות חברתיות ותנודות רגשיות. טיפול בבולימיה בגישה קוגניטיבית התנהגותית זכה לתמיכה מחקרית רבה ונחשב לשיטת הטיפול היעילה ביותר, בעיקר בקרב מבוגרים.
2. טיפול בגישה הבין-אישית – טיפול בבולימיה על פי גישת התרפיה הבין-אישית מתבסס על ההנחה לפיה מרבית הקשיים איתם מתמודדים סובלים מבולימיה נוגעים לתחום הבין-אישי. כלומר, היעדר מיומנויות חברתיות אשר מוביל להתפתחות מעגלים שליליים מייצרים באופן בלתי מודע דחייה ופגיעה. בהתאם, טיפול בבולימיה על פי הגישה הבין-אישית מתמקד בשיפור קשרים בין-אישיים מתוך הנחה ששיפור בתחום זה יקל על המצוקה המביאה להתקפי האכילה. זאת, על ידי הקניית מיומנויות בין-אישיות אשר יאפשרו הישענות ותמיכה מצד אחרים משמעותיים, במקום פנייה לאכילה כאמצעי התמודדות עם קושי רגשי.
3. טיפול דינאמי – טיפול בבולימיה בגישה הדינמית מתמקד בהיבטים הפסיכולוגיים והאישיים אשר מובילים להתפתחות ההפרעה ולשימורה. על פי גישה זו, בולימיה מתפתחת כתוצאה מקונפליקטים, זיכרונות ורגשות בלתי מעובדים מהילדות המוקדמת של המטופל. עיבוד אותם קונפליקטים במסגרת הטיפולית עתיד להוביל להקלה בסימפטומים הנוגעים להפרעה. בהתאם, טיפול בבולימיה על פי הגישה הדינמית מסייע למטופלים לזהות רגשות וטריגרים להתקפי האכילה, ואת גורמי העבר הקשורים בחוויות אלו. במקביל, הטיפול מכוון לחיזוק יכולות ההתמודדות, הקשרים הבין-אישיים והיכולת לווסת רגשות בדרכים אדפטיביות יותר.
4. טיפול משפחתי – בולימיה מתעוררת פעמים רבות, ובמיוחד בגיל ההתבגרות, בתגובה לדינמיקה משפחתית קשה הכוללת הזנחה, התעללות, קונפליקטים, רמת מתח גבוהה ומסר המכוון לרזון ושליטה עצמית מוגברת. כאשר יכולות ההתמודדות והביטוי הרגשי אינן מפותחות מספיק, עלולים מתבגרים "לבחור" בתסמינים בולימיים כאמצעי להתמודדות עם רגשות קשים. על כן, טיפול בגישה משפחתית מתמקד בלאפשר דיבור גלוי על הקשיים המשפחתיים על מנת לצמצם את הצורך הלא מודע בהתקפים הבולימיים.
5. טיפול תרופתי – טיפול תרופתי בבולימיה אינו משפיע על דימוי הגוף הנמוך או הערך העצמי הפגוע, אך באפשרותו להקל על חלק מהסימפטומים הרגשיים העומדים בבסיס הבולימיה. לדוגמא, טיפול תרופתי בבולימיה עשוי להוביל להקלה על מצבי דיכאון וחרדה וכן לחיזוק יכולות השליטה בדחפים. לרוב, טיפול זה יינתן במקביל לטיפול פסיכולוגי מאחר והטיפול התרופתי אינו מספק מענה לקשיים הרגשיים והבין אישיים העומדים בבסיס הבולימיה.
6. טיפול במסגרת אשפוזית – כאשר אין יכולת אישית או משפחתית להתמודד עם הבולימיה, או שהטיפול אינו יעיל דיו, ניתן לפנות למסגרת אשפוזית במחלקות להפרעות אכילה בבתי חולים. בנוסף, כאשר יש סיכון ממשי לבריאות או התפתחות המטופל, חשוב לפנות למסגרת אשפוזית רפואית, בה הטיפול הוא אינטנסיבי ומערכתי, והאחריות לשיפור הרגלי האכילה עוברת, זמנית, לידי הצוות המטפל.
מקורות
Linardon, J., & Wade, T. D. (2018). How many individuals achieve symptom abstinence following psychological treatments for bulimia nervosa? A meta?analytic review. International Journal of Eating Disorders, 51(4), 287-294
Slade, E., Keeney, E., Mavranezouli, I., Dias, S., Fou, L., Stockton, S., ... & Kendall, T. (2018). Treatments for bulimia nervosa: a network meta-analysis. Psychological medicine, 48(16), 2629-2636
