קשב מרחף או קשב צף הוא מונח אשר נטבע על ידי פרויד בהתייחס לעמדת ההקשבה לה נדרש המטפל. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על תפקידו של קשב מרחף בטיפול.
קשב מרחף, המוכר גם בשם קשב צף, הוא מונח אשר נטבע על ידי זיגמונד פרויד בשנת 1912, במאמרו "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי", כאשר הוא מתייחס לתיאור המקרה של הנס הקטן. קשב מרחף מתייחס להקשבה אשר אינה מונעת על ידי אג'נדה או חיפוש תכנים מסוימים, אלא פתוחה לקלוט את חוויתו הרגשית של המטופל באשר היא.
הרעיון של קשב מרחף נחשב לאחד מעקרונות היסוד הבסיסיים ביותר של הטכניקה האנליטית. זאת, מתוך תפיסה לפיה קשב מרחף הוא הדרך הטובה ביותר להיות במגע עם חוויתו הרגשית של המטופל. על פי פרויד, מטרת הטיפול הפסיכואנליטי היא חשיפת הלא מודע של המטופל. על כן, אימוץ עמדה של קשב מרחף מצד האנליטיקאי מאפשרת התייחסות לחוויה הכללית של המטופל, כמו גם מאפשרת למטפל להימצא לאורך זמן בסיטואציה של הקשבה, תוך שמירה על אנרגיה, ריכוז וזיכרון.
פרויד הניח כי ניתן לנטרל סימפטומים רגשיים והתנהגותיים שונים על ידי חשיפת התוכן הלא מודע והמודחק העומד מאחוריהם, והפיכתו לחומר מודע. על מנת שתתאפשר חשיפה של החומר הלא מודע, נעשה שימוש בטכניקה של אסוציאציות חופשיות, לפיה המטופל מדבר באופן שוטף ללא צנזורה. לצד זאת, על המטפל להאזין לאותן אסוציאציות חופשיות מתוך עמדה של קשב מרחף המאפשרת לו להיות קשוב ללא מודע שלו עצמו ודרכו, לזהות את החומר הלא מודע אשר המטופל מעביר אליו.
עמדה של קשב מרחף מאפשרת "הקשבה פתוחה" אשר מאפשרת קליטה של חומרים לא מודעים. זאת, לעומת הקשבה המכוונת לקליטת תכנים או נושאים ספציפיים, אשר חוסמת את הקליטה האינטואיטיבית של החומר הלא מודע. לדוגמה, כאשר המטפל מקשיב למטופל מתוך עמדה של קשב מרחף הוא יכול לקלוט שמתחת לתלונותיו של המטופל על הסבל שגורם לו המצב הדיכאוני בו הוא שרוי ניכרת נימה של הנאה מזוכיסטית או הנאה מהשליטה שהדיכאון מקנה למטופל על בני משפחתו.
על אף מרכזיות וחשיבות הרעיון של קשב מרחף לטכניקה הטיפולית, השגת עמדה של קשב מרחף נחשבת לאתגר משמעותי. שכן, המטפל מביא עמו לכל מפגש טיפולי את הסובייקטיביות שלו – רעיונות, תיאוריות, עמדות ואמונות מודעות ובלתי מודעות שלו עצמו. באופן טבעי, המטפל מושפע מהיבטים אלו אשר עשויים להגביל את יכולתו לאמץ עמדה של קשב צף ולמנוע ממנו לשמוע את הלא מודע של המטופל באופן מדויק.
על פי הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית, על המטפל להכיר היטב את עצמו באופן שיאפשר לו להשהות את הסובייקטיביות שלו ולהפריד בינה לבין זו של המטופל. על פי גישות פסיכואנליטיות עכשוויות יותר, כגישה ההתייחסותית, התמקמות בעמדה של קשב צף אינה משמעה וויתור על תכניו הסובייקטיבים של המטפל. יתרה מכך, על המטפל להשתמש בתכנים הפנימיים אשר עולים לו במהלך ההקשבה ה"מרחפת" שכן הם רלוונטים לעבודה הטיפולית והם ייחודיים לקשר הטיפולי הספציפי בינם לבין כל אחד ממטופליהם.
מקורות
צוות בטיפולנט. (2016). מחשבות על העברה נגדית: תקציר מאמרה של היימן. בטיפולנט: פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל. https://bit.ly/3GXHjHP
פרויד, ז. (1912). "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי" בתוך רולניק, ע. (2002) "הטיפול הפסיכואנליטי". עם עובד.
