שנאה בהעברה הנגדית היא כותרת מאמרו של וויניקוט משנת 1947: מאמר חשוב ביותר אשר הרחיב באופן משמעותי את התפיסה הפסיכואנליטית של תהליך ההעברה הנגדית.
התפיסה הקלאסית של העברה נגדית היתה תפיסה לפיה העברה נגדית נובעת מאזורים וקונפליקטים לא מעובדים בנפשו של המטפל, אשר באים לידי ביטוי בהתעוררות רגשות מול המטופל. רגשות אלו נתפסו כבעייתיים במיוחד מאחר והם נתפסו כמסיטים את המטפל מעמדתו הרציונלית והאובייקטיבית. בעוד שחלק מממשיכיו של פרויד אימצו תפיסה זו, אחרים החלו לזהות את מה שהיום נתפס כמובן מאליו- העובדה שההעברה הנגדית מסייעת למטפל ללמוד על עולמו הפנימי של המטופל דרך החוויה שלו עצמו.
במאמר פורץ הדרך שנאה בהעברה הנגדית, וויניקוט הציע כי הכרה של המטפל בחוויות של שנאה בהעברה הנגדית המתעוררות בחלק מהטיפולים מהווה חלק מרכזי בתהליך הטיפולי. וויניקוט הבחין בין חוויות העברה נגדית אשר נובעות מאזורים לא מעובדים בנפש המטפל או מהזדהויות ונטיות הקשורות לחוויותיו ואישיותו, לבין מה שכינה העברה נגדית אובייקטיבית.
במונח העברה נגדית אובייקטיבית וויניקוט התייחס לתגובות אהבה ושנאה המתעוררות במטפל בתגובה ל"אישיות הממשית של המטופל"- תגובות אשר אותן יש לשער כי המטופל מעורר באנשים נוספים סביבו. וויניקוט הניח כי יכולת המטפל לחוות ולהכיר בחוויות ההעברה הנגדית האובייקטיבית חיונית ליכולת להכיר את המטופל לעומק, ובפרט כאשר מדובר ברגשות אהבה ושנאה עזים הקשורים באזורים פרימיטיביים בנפש המטופל.
במאמר שנאה בהעברה הנגדית, וויניקוט הדגיש את חשיבות היכולת "לשנוא את המטופל באופן אובייקטיבי": כלומר לחוות שנאה "מוצדקת" למטופל ולהיבטים מסוימים באישיותו, ולהכיר בשנאה זו באופן שימנע ממנו לבטא אותה באופן אימפולסיבי ופוגעני. הוא הציע כי נכונות המטפל להכיר בחוויות של שנאה בהעברה הנגדית מאפשרת לו "להסתפק" בביטוי מעודן שלהן באמצעות עמידה על כללי הסטינג: גביית תשלום, סיום הפגישות בזמן וכן הלאה. וויניקוט אף הדגיש כי חלק מהותי בהליך הטיפולי של חלק מהמטופלים המעוררים שנאה בהעברה הנגדית קשור בשלב בו המטפל מסוגל לספר למטופל על השנאה שעורר בו בשלבים מסוימים של מחלתו. אמירה זו, לתפיסתו של וויניקוט, מסייעת למטופל לדעת מה המטפל ואנשים אחרים עשו עבורו מאחר ו"עד שפירוש זה ניתן, מוחזק המטופל במידת מה במצב של תינוק".
חשיבות ההכרה במצבים של התעוררות שנאה בהעברה הנגדית מודגשת במיוחד דרך ההשוואה שוויניקוט עורך בינה לבין שנאתה הנורמלית של האם לתינוקה. הוא מציע כי לצד האהבה העצומה שהאם חשה לתינוקה, היא חווה גם שנאה על הפגיעה שהוא גורם לגופה, על הכאב שהוא גורם לה ביניקה, על יחסו חסר הרחם כלפיה, על ההפרעה שהוא יוצר לחייה הפרטיים וכן הלאה. הכרה של האם בשנאה זו מאפשרת לה לבטא אותה בדרכים סימבוליות לגיטימיות (למשל, שירי ערש מסורתיים המכילים אמירות תוקפניות למדי כ"כשיישבר הענף, העריסה תיפול/ מטה ייפלו תינוק, עריסה והכל")- ולא באופנים ממשיים ופוגעניים (למשל, הזנחת התינוק או הכאתו). כמו כן, וויניקוט מדגיש כי יכולתם של האנליטיקאי ושל האם לשנוא באופן בלתי הרסני מאפשרת גם למטופל ולתינוק, בהתאמה, להתמודד עם חוויות נפשיות של שנאה מבלי לחוות אותן כמאיימות והרסניות יתר על המידה.
ביבליוגרפיה
שנאה בהעברה הנגדית. (1947) וויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.
