אגרנות היא הפרעה המתבטאת באגירה מוגזמת של חפצים או קושי בחלוקת חפצים עם אנשים אחרים אשר מביאה לפגיעה במרחב המחייה של האדם (ובני ביתו), למצוקה רגשית ולפגיעה בהיבטי חיים משמעותיים כהיבט החברתי או התעסוקתי.
אגרנות נחשבה במשך עשורים רבים לאחת ההפרעות האובססיביות-קומפולסיביות, אך סווגה כהפרעה בפני עצמה ב-DSM-5, מאחר ומחקרים לא הצליחו להוכיח כי קיים קשר בין מנגנונים של אגרנות לבין מנגנונים של הפרעות אובססיביות קומפולסיביות. אגרנות מאובחנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:
- קיים קושי מתמשך בהיפטרות מחפצים ובחלוקה שלהם עם אנשים אחרים, ללא קשר לערכם של חפצים אלו.
- הקושי בשיתוף ובהיפטרות מהחפצים נובע מדחף חזק לשמירת החפצים ו/או ממצוקה משמעותית המתעוררת סביב האפשרות להיפטר מהם.
- סימפטומים אלו מביאים לאגירת חפצים רבים אשר משתלטים על מרחבי מחייה/עבודה עד כדי פגיעה באפשרות להשתמש במרחבים אלו.
- הסימפטומים מביאים למצוקה נפשית משמעותית או לפגיעה בתפקוד בהיבטי חיים משמעותיים כהיבט החברתי והתעסוקתי.
הגורמים להתפתחות אגרנות אינם ברורים, אך מחקרים מצביעים על כך שמצבי אגרנות נפוצים יותר בקרב אנשים המתמודדים עם הפרעות רגשיות שביניהן דיכאון, חרדה, הפרעות קשב וריכוז ונטיות הימנעותיות.
שני סוגי טיפולים מרכזיים מסייעים בהתמודדות עם אגרנות. שיטת טיפול אחת להתמודדות עם אגרנות היא טיפול תרופתי המפחית את הנטיות האובססיביות המאפיינות חלק מהמתמודדים עם אגרנות. שיטה נוספת היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי אשר מסייע בזיהוי הקוגניציות הבלתי אדפטיביות העומדות מאחורי הצורך באגירה, פיתוח יכולת קבלת החלטות וההבחנה בין חפצים נחוצים לבלתי נחוצים ורכישת יכולת הרגעה עצמית המסייעת בהתמודדות עם המצוקה הנובעת מהפסקת האגירה. כמו כן, ממצאים מחקריים ראשוניים מצביעים על כך שעירוב בני המשפחה בתהליך משפיע לטובה על היכולת להתמודד עם הדחף לאגירה.
