זיגמונד פרויד היה הראשון אשר התייחס לנושא של רגרסיה בקשר הטיפולי. תחילה, הוא התייחס אל רגרסיה כאל מנגנון הגנה זמני ונקודתי או אמצעי דרכו המטופל מצליח להיתמך על ידי הקשר הטיפולי אך בהמשך, החל לזהות גם את הסכנה הטמונה בתהליכי רגרסיה.
במשך שנים לא מעטות ממשיכי דרכו של פרויד ראו בתהליכי רגרסיה תהליכים המסכנים את התקדמותו של המטופל, ומלווים בהשפעות שליליות משמעותיות. עם זאת, תפיסה זו אותגרה תוך מספר עשורים ואנליטיקאים מובילים, ובפרט דונלד ויניקוט ומייקל באלינט, הצביעו על כך שעבור מטופלים עם פגיעות מוקדמות ביחסי האובייקט, כניסה אל רגרסיה עמוקה עשויה להיות האמצעי היחיד שיביא לשינוי נפשי משמעותי: ויניקוט ובאלינט, כל אחד בדרכו, הניחו כי כניסה אל רגרסיה עמוקה המאופיינת בתלות קיצונית במטפל מאפשרת לחזור אל האזור הנפשי בו התרחשה הפגיעה הראשונית אך הפעם במסגרת יחסי האובייקט המיטיבים הנוצרים עם המטפל. חוויה זו מאפשרת שיקום של האזורים הראשוניים שנפגעו.
על אף הדגש אשר באלינט שם על תהליכי רגרסיה, הוא לא שלל את התפיסה לפיה רגרסיה עשויה להיות הרסנית עבור המטופל והבחין בין רגרסיה שפירה לבין רגרסיה ממאירה. במונח רגרסיה שפירה הוא התייחס לתהליכי רגרסיה זמניים אשר משרתים את התהליך הטיפולי. זאת, מאחר והם מכוונים במהותם לכך שמהטופל יזכה בהכרה בצרכיו העמוקים והאותנטיים.
רגרסיה ממאירה לעומת זאת היא רגרסיה אשר אינה מכוונת להרחבת ההכרה ברבדים נפשיים מוקדמים אלא להשגת סיפוק דחפי. במצבי רגרסיה ממאירה ייווצר פעמים מצב דמוי התמכרות בו היענות לצרכים הרגרסיביים לא רק שלא תביא להתקדמות או העמקה בתהליך הטיפולי, אלא להתרבות הצרכים הרגרסיביים ועליי בעוצמת התובענות של המטופל.
באלינט התייחס לכך שלעתים, כאשר המטופל מביע צורך או משאלה, לא קל לזהות האם מדובר בביטוי של רגרסיה ממאירה או של רגרסיה שפירה. על המטפל להסתמך על האינטואיציה ועל ההעברה הנגדית שלו ובעיקר- לבחון כיצד המטופל מגיב להיענות או אי ההיענות לצורך. הוא תיאר כי כאשר המטפל נענה לצורך העולה במסגרת רגרסיה שפירה המטופל יקבל את נתינת המטפל כמספקת ומובנת מאליה, כמו תינוק אשר צרכיו נענים. לעומת זאת, היענות לצורך העולה במסגרת רגרסיה ממאירה יביא להגברת התובענות ולהתעוררותם של צרכים ודרישות נוספים. בדומה, כאשר המטפל אינו נענה לצורך העולה במצבי רגרסיה שפירה המטופל עשוי לסגת או להתייאש באופן שקט ונוגע ללב, בעוד שאי היענות לצורך שעלה במסגרת רגרסיה ממאירה עשוי לעורר זעם ותסכול. לצד זאת, חשוב להבהיר כי ההבחנה בין רגרסיה ממאירה לבין רגרסיה שפירה לא תמיד ברורה ולעתים נדרשת התבוננות מעמיקה כדי לזהות נכון באילו מסוגי הרגרסיה מדובר.
