אהבה ראשונית, או "התייחסות ראשונית ארכאית לאובייקט" היא מונח שטבע האנליטיקאי מיכאל באלינט.
מונח זה מתייחס לסוג היחסים הראשוניים שהתינוק מקיים עם האובייקטים שלו. יחסי אהבה ראשונית, שהם יחסי האובייקט המוקדמים והפרימיטיביים ביותר, מאופיינים בהתייחסות לאובייקט ולצרכים שהוא מספק כמובנים מאליו. התינוק מניח כי הוא היחיד בעל הצרכים, הרצונות והדרישות במערכת היחסים וכי האובייקט חייב למלא צרכים אלו. כאשר התינוק זוכה ליחסי אהבה ראשונית תקינים בהם צרכיו החומריים והמנטליים מסופקים, הוא יתחיל בסופו של דבר לקיים עם האובייקטים שלו יחסים בוגרים ובשלים יותר בהם יתפנה מקום, לאט לאט, גם לסובייקטיביות של האובייקט. לעומת זאת, כאשר התינוק אינו נהנה מיחסי אהבה ראשונית מספקים יתרחש השבר הבסיסי- שבר באישיות שמקורו באי התאמה משמעותית בין צרכיו לבין המענה שהסביבה מספקת.
במסגרת תפיסת היחסים הראשוניים של התינוק עם האובייקטים שלו כיחסים של אהבה ראשונית באלינט מציע, למעשה, תחליף לרעיון הנרקסיזם הראשוני של פרויד. בעוד שפרויד הניח כי עבור התינוק הרך לא קיימים שום אובייקטים, באלינט מניח כי כבר עם הלידה התינוק מתחיל ליצור יחסי אובייקט עם האובייקטים שלו- יחסים של אהבה ראשונית.
כך, תפיסת יחסי האובייקט הראשוניים כיחסים של אהבה ראשונית ממקמים את באלינט לצד תיאורטיקנים כויניקוט, פיירבן וגנטריפ אשר תפסו את הקשר וההתאמה בין התינוק לבין סביבתו הממשית כגורמים מרכזיים בהתפתחות האישיות ובאופן בו נוצרת פתולוגיה. תפיסה זו עומדת כנגד תפיסותיהם של פרויד ושל קליין וממשיכיה אשר הדגישו את יצר המוות, השנאה והתוקפנות המולדים: תפיסת היחסים הראשוניים כיחסים של אהבה ראשונית מניחה כי תופעות אלו הן תוצר של תסכול והיעדר מענה לצרכים.
ביבליוגרפיה
באלינט, מ. השבר הבסיסי. 2006 (1968). בעריכת פרופ' עמנואל ברמן ואילנה שמיר. סדרת פסיכואנליזה, הוצאת עם עובד.
