רגרסיה לתלות היא מונח שנטבע על ידי האנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט. ויניקוט תיאר את ההתפתחות נפשית במונחים של תנועה בין תלות מוחלטת באובייקטים לבין עצמאות ביחס לאובייקטים. הוא הציע כי בהתפתחות הנורמלית התינוק נע בין שלושה מצבים:
תלות מוחלטת: מצב המאפיין את ראשית החיים, ובו התינוק תלוי תלות פיסית ופסיכולוגית מוחלטת באובייקטים המשמעותיים שלו. זהו מצב סימביוטי בו התינוק חווה את האובייקטים ואת הסביבה כחלק ממנו ולכן, על אף תלותו המוחלטת בהם, הוא אינו חווה את עצמו כתלותי. עקב התלות המוחלטת בסביבה התינוק זקוק בשלב זה לרמה גבוהה ביותר של התאמה לצורכי האגו שלו: רק כאשר האובייקטים נענים לצרכיו הפסיכו-פיסיולוגיים של התינוק מתאפשרת לו התפתחות טבעית וספונטנית. לעומת זאת, לאור התלות המוחלטת, היעדר התאמה לצרכיו של התינוק תביא לעיוותים משמעותיים ביותר בהתפתחות.
תלות יחסית: תלות יחסית היא מצב המתפתח לאחר מספר חודשי חיים ומאפיינו המרכזי הוא נסיגה הדרגתית של האובייקטים מהטיפול הקרוב למושלם שהעניקו לתינוק עד כה, לאור יכולותיו הבשלות יותר. בשלב זה היענות האובייקטים לצורכי התינוק כבר אינה מידית כפי שהיתה בחודשי חייו הראשונים, והתינוק נדרש לפתח את יכולותיו המנטליות כדי להתמודד עם התסכול הנובע מכך שצרכיו אינם נענים באופן מושלם ומידי. התפתחות זו מביאה ליציאה ממצב הסימביוזה ההתחלתי ומאפשרת לתינוק להתחיל להכיר בכך שהוא תלוי באובייקטים שלו. בשלב זה, כדי שתתאפשר התפתחות תקינה, ההורה נדרש ל"תסכול אופטימלי" של צורכי התינוק: תסכול שמאפשר לתינוק להתפתח ולזוז ממצב התלות המוחלטת והסימביוטית, אך אינו יוצר רמת תסכול מוגזמת אשר התינוק אינו מסוגל להתמודד עמה.
לקראת עצמאות: כאשר צרכיו הפסיכולוגיים של התינוק נענים בשלבי התלות המוחלטת והתלות היחסית, הוא מסוגל להגיע אל מצב של לקראת עצמאות: מצב בו עצמיותו הולכת ומתבססת והוא "מסוגל בהדרגה לפגוש את העולם על כל מורכבויותיו". שלב זה מאפיין את שנות הילדות וההתבגרות ולמעשה מלווה את האדם במובנים מסוימים לאורך כל חייו, כאשר הוא לומד לבנות מערכות יחסים המאזנות בין קרבה והישענות על אובייקטים משמעותיים (חברים, בני זוג) לבין שמירה על גרעין עצמיות אותנטי ויציב.
בהתאם לתפיסה זו אשר רואה את התפתחות האדם על ציר של תנועה בין תלות לבין עצמאות, ויניקוט טען כי כל רגרסיה המתרחשת בחייו של האדם, ובפרט במסגרת של טיפול פסיכואנליטי, היא רגרסיה לתלות. ויניקוט טען כי במצבי רגרסיה המאופיינים בנסיה אל רמות תפקוד מוקדמות יותר האדם לעולם אינו נסוג רק מתפקודים, התנהגויות או יכולות אלא נסוג גם (ובעיקר) במונחים של רמת התלות שלו באובייקטים שלו. כך, למשל, כאשר ילד גמול מתחיל להרטיב את מיטתו בתגובה להולדת אח חדש הוא לא רק מפגין התנהגות רגרסיבית אלא נסוג גם לרמה של תלות גבוהה יותר בהוריו.
הרעיון של רגרסיה לתלות עומד גם מאחורי התייחסותו של ויניקוט לתהליכי רגרסיה המתרחשים בטיפול הפסיכואנליטי. ויניקוט טען כי פגיעה ביחסי האובייקט המוקדמים ניתנת לטיפול רק באמצעות יחסי האובייקט החדשים הנוצרים עם המטפל. כדי שיוכלו להתבסס יחסי אובייקט חדשים בנקודה בה חלה הפגיעה המשמעותית בהתפתחות, על המטופל להיכנס למצב רגרסיבי ביחסים הטיפוליים, ומצב זה הוא שיאפשר חוויה מחודשת של האזור הפגוע ופיתוח יחסי אובייקט אשר יאפשרו לחדש את ההתפתחות הנורמלית והאותנטית שנקטעה בנקודה זו. בהתאם הרגרסיה המתרחשת במצבים אלו היא רגרסיה לתלות: בלב הרגרסי של המטופל עומדת נסיגה למצבי תלות מוקדמים והיא שמאפשרת למטפל להיענות באופן מותאם לצרכים הרלוונטיים לתקופה זו, וכך לאפשר את התחדשות התהליכים ההתפתחותיים התקינים.
