נטייה מינית, או העדפה מינית, היא מונח המתייחס למושא המשיכה המינית של האדם. נטייה מינית עשויה להיות נטייה מינית הטרוסקסואלית (משיכה מינית לבני/בנות המין השני), נטייה מינית הומוסקסואלית (משיכה לבני/בנות אותו המין) או נטייה מינית בי סקסואלית המערבת משיכה מינית הן אל בני/בנות אותו המין ווהן אל בני/בנות המין השני. במשך שנים ארוכות נחשבה רק נטייה מינית הטרוסקסואלית לנורמטיבית, ואילו נטייה מינית הומוסקסואלית ובי סקסואלית נחשבו לביטויים של הפרעה נפשית ואף היו אסורות על פי חוק. עם זאת, בחברה המערבית של היום נטייה מינית הומוסקסואלית או בי סקסואלית אינה נחשבת לבעיה נפשית, וארגוני זכויות האדם וארגונים להט"בים (ארגונים המייצגים את הקהיל הלסבית, הומוסקסואלית, טראנסג'נדרית ובי סקסואלית) פועלים להשגת שוויון זכויות מלא לבעלי נטייה מינית הומוסקסואלית ובי סקסואלית.
התפתחות הנטייה המינית
לאורך שנים ארוכות התקיימו מחלוקות סוערות לגבי מקור הנטייה מינית. נטייה מינית הטרוסקסואלית נחשבה לנטייה המינית המתפתחת באופן טבעי, בעוד שהתפתחות נטייה מינית הומוסקסואלית או נטייה מינית בי סקסואלית נחשבו לביטוי לקשיים רגשיים איתם האדם מתמודד עקב יחסים המוקדמים עם דמויות הוריות בעייתיות (למשל, נטייה מינית הומוסקסואלית של גברים קושרה בעבר לחיים עם אם דומיננטית ושתלטנית ואב כנוע ופסיבי). כיום, הדעה הרווחת היא כי נטייה מינית היא תכונה מולדת אשר אינה מושפעת בצורה משמעותית מנסיבות פסיכו-סוציאליות. עם זאת, מחקרים מצביעים על כך שבהיעדר אפשרות למימוש הנטייה המינית הטבעית, אנשים עשויים לגלות התנהגויות מיניות אשר אינן תואמות את הנטייה המינית בה החזיקו קודם לכן. כך, למשל, אנשים המבלים שנים ארוכות בבתי כלא מקיימים לא פעם מערכות יחסים הומוסקסואליות על אף שקודם לכליאתם ניהלו אורח חיים הטרוסקסואלי לחלוטין.
על אף התפיסה לפיה נטייה מינית היא תכונה מולדת, מרבית האנשים מתוודעים לנטייתם המינית רק במהלך גיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת, עם הבשילה הפיסית, הקוגניטיבית והרגשית אשר אופיינית לשלבי חיים אלו. במסגרת התהליך של ביסוס נטייה מינית האדם הולך ומפתח תחושות של משיכה מינית, ובדרך כלל גם משיכה רומנטית, כלפי בני מינו או לבני המין השני. ההתנסויות הראשוניות בקשרים רגשיים ובמגעים פיסיים מסייעים בביסוס הנטייה המינית ובחיזוק תחושתו של האדם כי הוא אכן בעל נטייה מינית הומוסקסואלית, הטרוסקסואלית או בי סקסואלית. חשוב לציין כי יש הטוענים כי התהליך של התפתחות נטייה מינית אינו מושפע רק מגורמים פנימיים אלא גם מגורמים תרבותיים. באופן ספציפי, מחקרים מצביעים על כך שמרבית האנשים אינם בעלי נטייה הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית "טהורה" אלא ממוקמים במיקום כזה או אחר על הרצף שבין נטייה מינית הומוסקסואלית לבין נטייה מינית הטרוסקסואלית. בהתאם, נטען כי לולא הלחצים החברתיים-תרבותיים המכוונים את האדם לגיבוש נטייה מינית הטרוסקסואלית, אנשים רבים היו מגדירים עצמם כבעלי נטייה מינית בי סקסואלית.
בעוד שאנשים בעלי נטייה מינית הטרוסקסואלית אינם נתקלים בדרך כלל בקשיים מיוחדים סביב גיבוש נטייתם המינית, התהליך של גיבוש נטייה מינית הומוסקסואלית או בי סקסואלית נוטה להיות לא פעם מורכב ומלווה בקשיים רגשיים. בעבר, המצוקה הרגשית שנלוותה לתהליך של גיבוש נטייה מינית הומוסקסואלית או ביסקסואלית נחשבה לעדות נוספת לקשר בין נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית לבין פתולוגיה נפשית. כיום, לעומת זאת, ההנחה היא שהלחצים החברתיים, הסטיגמה וההתנכלויות אלים נחשפים אנשים בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית או בי סקסואלית הם שאחראיים למצוקה הרגשית הנלווית לתהליך גיבוש הנטייה המינית. בהתאם, מחקרים מצביעים על כך שבני נוער ובוגרים צעירים הנהנים מתמיכה סביבתית בדרך כלל יחוו פחות קשיים ומצוקות נפשיות סביב התהליך של גיבוש נטייה מינית וחשיפתה.
האם ניתן לשנות נטייה מינית הומוסקסואלית או בי סקסואלית?
סוגיית האפשרות של שינוי נטייה מינית הומוסקסואלית או ביסקסואלית לנטייה מינית הטרוסקסואלית היא סוגיה שנויה במחלוקת. לאור התפיסה השלילית של הנטייה המינית ההומוסקסואלית והבי סקסואלית לאורך השנים, ולאור מיעוט האפשרויות להקמת תא משפחתי, אנשים רבים חשו צורך לנסות ולשנות את נטייתם המינית לנטייה מינית הטרוסקסואלית שתאפשר להם לנהל חיים סטנדרטיים ונוחים יותר. בתגובה לצורך זה התפתחו שיטות טיפול המכונות טיפולי המרה אשר בהתאם לשמן- מכוונת להמרת נטייה הומוסקסואלית או ביסקסואלית לנטייה מינית הטרוסקסואלית.
טיפול המרה לשינוי נטייה מינית נחלקים לשני סוגים מרכזיים: טיפולי המרה המבוססים על אלמנטים דתיים ומכוונים להתרחקות מהנטייה המינית ההומוסקסואלית כנטייה שאינה תואמת את ערכי הדת, וטיפולי המרה התנהגותיים. טיפולי המרה התנהגותיים עושים שימוש במתודות טיפול קוגניטיביות התנהגותיות המכוונות להפחתת המשיכה המינית ההומוסקסואלית באמצעות יצירת התניה שלילית בין הנאה לבין גירויים הומסקסואלים, חיזוק התנהגויות הטרוסקסואליות ולמידת טכניקות לנטרול מישכה והתנהגויות הומוסקסואליות.
במשך מספר עשורים ניטשו מאבקים בין תומכיהם של טיפול המרה לשינוי נטייה מינית לבין המתנגדים להם. כיום, על סמך נתונים מחקריים וראיונות מקיפים שנערכו עם אנשים שעברו טיפולים אלו, איגוד הפסיכולוגים האמריקאי וכך גם הסתדרות הפסיכולוגים בישראל יוצאים נגד טיפולי ההמרה. זאת, מאחר וטיפולי המרה לשינוי נטייה מינית הומוסקסואלית נמצאו לא רק כבעלי אפקטיביות נמוכה אלא גם כבעלי פוטנציאל לנזק: אנשים שעברו טיפולים אלו דיווחו פעמים רבות על החמרה בסימפטומים של דיכאון וחרדה, על פגיעה בדימוי העצמי ועל קשיים בתפקוד המיני.
בהתאם, הגישה הרווחת היום מציעה כי על הטיפול ללוות את המטופל בתהליך של גילוי וגיבוש הנטייה המינית ולסייע לו להתמודד עם הקשיים הרגשיים והסביבתיים הנלווים לתהליך זה. זאת, מבלי להפעיל עליו לחץ לאימוץ נטייה מינית או אורח חיים מיני כלשהו.
