בלבול השפות הוא מונח שטבע האנליטיקאי שנדור פרנצי במאמרו המפורסם 'בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה' (1933).
במוקד מאמר זה עומדת תפיסתו של פרנצי את הטראומה הילדית ואת האופן בה היא משפיעה על היווצרות הנוירוזה. פרנצי יצא נגד הדגש הרב על נטיות וגורמים מולדים בהיווצרות הנוירוזות, והציע תפיסה המדגישה את היחסים הממשיים בין הילד למבוגר, ובפרט את הפיתוי המיני הממשי ואת האופן בו הוא משפיע על נפש הילד. תפיסה זו של פרנצי את הטראומה הילדית נחשבת כיום לפורצת דרך בהבנת שכיחותה הגבוהה והשפעתה המאסיבית של טראומה מינית בילדות: פרויד הצביע בראשית דרכו על ריבוי מקרים של טראומה מינית (תיאוריית הפיתוי) אך חזר בו והחליף תפיסה זו ברעיון המיניות והפנטזיה הילדית המינית. פרנצי נחשב כיום למי שזיהה כי תפיסותיו המקוריות של פרויד בנוגע לשכיחותה והשפעתה של טראומה מינית בילדות היו מדויקות מכפי שפרויד עצמו העריך.
פרנצי הציע כי הילד הרך פונה אל המבוגר ב"שפת הרוך": כמיהה לקשר רך, חם ואוהב. צרכיו המרכזיים של הילד בשלב זה הם צרכים של חום אימהי, וגם אם הילד משתעשע בפנטזיות אדיפליות- אלו פנטזיות בלבד והילד אינו חווה רצון של ממש לקשר מיני עם ההורה בן המין השני. במקרים של פגיעה מינית, שפת הרוך של הילד פוגשת למעשה את "שפת התשוקה" של המבוגר, אשר לאחר המעשה המיני נוטה להכחיש את הנעשה ואת משמעותו ("זה רק ילד, הוא גם ככה לא מבין ולא יזכור"). מאחר ויכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות של הילד אינן מפותחות דיין, ולאור האמון, האהבה והצורך שלו ברוך, נוצר מה שפרנצי כינה בלבול השפות בין הילד למבוגר: בלבול בין רוך לבין מיניות. בלבול זה, והאופן בו המבוגר הפוגע (ומבוגרים נוספים בסביבת הילד) מכחישים את החוויה הרגשית מביאים לפגיעה רגשית מאסיבית, סימפטומים קליניים ועיוותי אופי. כך, למשל, פרנצי זיהה כי אישיותו של הילד לא בשל מגיבה לנסיבות הטראומטיות בכניעה, צייתנות וביטול ההתנגדות הטבעית- מאפיינים אשר ממשיכים ללוות את הילד ולפגוע בהתפתחותו המנטלית והמינית הטבעית.
