אבל עקיף הוא מונח שנטבע בשנת 1987 על ידי Robert Kastenbaum בהתייחס לתופעה בה אדם שלא חווה אובדן ישיר מפתח תסמיני אבל או צער עמוק כתוצאה מהמפגש עם אדם אבל. כלומר, במובנים מסוימים ניתן לראות מצבי אבל עקיף כאבל "עבור" אדם אחר.
תסמיני האבל המופיעים בעקבות אבל עקיף אינם זהים בהכרח במאפייניהם ובעוצמתם לאלו של האדם האבל, אך יתקיים ביניהם דמיון. כך, לדוגמה, אחד המאפיינים המרכזיים המבחינים בין אבל עקיף לבין אבל הנובע מאובדן ממשי הוא משך האבל.
מספר תיאורטיקנים וחוקרים ניסו להבין את הגורמים לתופעה ואת האופן בו מתפתח אבל עקיף.
באופן כללי, הוסכם כי אבל עקיף מתפתח כתוצאה מאמפתיה חזקה במיוחד כלפי האדם האבל: האדם שאינו אבל מזדהה באופן עמוק עם כאבו ואובדנו של האדם האבל, עם הקורבן או עם נסיבות האובדן הספציפיות וכתוצאה מכך מפתח תסמיני אבל. יש הטוענים כי במקרים אלו מדובר ב"אמפתיית יתר" בעלת השלכות שליליות.
כמו כן, הוצע כי קיים קשר בין אבל עקיף לבין מפגש בלתי ישיר עם האדם האבל. כך, למשל, הוצע כי חשיפה דרך המדיה לאובדן, ובפרט למקרי אובדן פתאומיים ובלתי טבעיים, יכולה להביא להתפתחות אבל עקיף. במקרים אלו, האובדן עשוי להיות בעל מאפיינים טראומטיים (למשל, אובדן בעקבות פיגוע) ולייצר תסמיני אבל וטראומה. דוגמה לכך היא פיגוע התאומים אשר אחריו דווח כי גם אנשים שלא שהו באזור הפיגוע ולא איבדו אדם קרוב חוו סימפטומים פוסט טראומטיים בעקבות צפייה ממושכת בשידורי הטלוויזיה מאזור הפיגוע. יש הטוענים כי במקרה זה מדובר בטראומה עקיפה, ויש הטוענים כי טראומה עקיפה בהקשר זה מהווה תת סוג של אבל עקיף.
אנשי מקצוע העובדים עם אנשים המתמודדים עם אובדן ושכול נחשבים לקבוצת אוכלוסייה פגיעה במיוחד להתפתחות אבל עקיף. זאת, מאחר ורמות האמפתיה וההזדהות הכרוכות במפגש הטיפולי, והמפגש עם מקרי אובדן ושכול רבים, הופכים את המפגש עם אבלם של אחרים למפגש אינטנסיבי ביותר.
