עבודת האבל היא מונח אשר מתייחס לתהליך הנפשי בו האדם המתמודד עם אובדן של אובייקט משמעותי מתנתק באופן הדרגתי מהאובייקט ומההשקעה בו.
הביטוי עבודת האבל נטבע על ידי פרויד במאמר אבל ומלנכוליה אשר פורסם ב-1915. המונח עבודת האבל מתבסס על ההנחה הפרוידיאנית לפיה הדבר שהופך קשר למשמעותי הוא ההשקעה הליבידינלית: כאשר האדם משקיע את האנרגיה הנפשית שלו באדם אחר (הורה, חבר, בן/בת זוג, ילד)- הוא למעשה הופך אותו למשמעותי עבורו. פרויד הציע כי השקעה נפשית זו באובייקט אינה מסתיימת ברגע בו אובייקט יקר נאבד. ההשקעה הליבידינלית באובייקט נמשכת ואף מתעצמת כאשר האדם המתאבל משקיע את כל האנרגיות שלו בשחזור הקשר עם האהוב. השקעה ליבידינלית זו באובייקט האבוד מתבטאת בתופעות המוכרות לנו מחיי היום יום, כעיסוק יתר בזיכרונות מהקשר הזוגי שזה עתה הסתיים או הגעגוע העז לאדם אהוב שנפטר. שלב זה של עבודת האבל מלווה במרבית המקרים בהתמקדות באובייקט האבוד, שחזור שיטתי של החוויות עמו, ונסיגה מהעניין בחיי היום יום ובקשרים אחרים (לדוגמה, הירידה בעניין וההנאה בפעילויות פנאי לאחר אובדן או פרידה).
פרויד תיאר כי במסגרת עבודת האבל האדם מגיע בשלב מסוים לנקודה בה עליו "לבחור" בין המשך ההשקעה באובייקט האבוד לבין חזרה להשקעה ליבידינלית בחיים ובקשרים חדשים. המשך ההשקעה הליבידינלית באובייקט האבוד משמעה, במובן מסוים, השתתפות בגורלו של האובייקט האבוד מאחר והאדם נסוג מכל השקעה ליבידינלית בחיים. לעומת זאת, בחירה בחזרה לחיים משמעה הסגה של ההשקעה באובייקט האבוד. כאשר עבודת האבל מתרחשת באופן תקין, הסיפוק הנרקיסיסטי של עצם ההישארות בחיים מביא בסופו של דבר להעדפת החיים על פני המשך ההשקעה באובייקט האבוד. לעומת זאת, כאשר האדם אינו מסוגל להשלים את עבודת האבל, עלולים להתפתח מצבים פתולוגיים שביניהם הכחשת האובדן, אשמה, חרדה או אבל פתולוגי.
