האם המתה הוא מושג שטבע הפסיכואנליטיקאי הצרפתי אנדרה גרין במאמר משנת 1980, ומתייחס לתמורות בדמות הפנימית של אם, אשר שקעה בדיכאון או באבל, בנפשו של ילדה. לפי גרין, על אף שהאם אינה מתה או נעלמת בפועל, הילד חווה את האם שבעבר הייתה עבורו אובייקט חי, כמתה מבחינה נפשית.
לשינוי זה השפעה עמוקה על יכולתו של הילד, ולאחר מכן המבוגר, לקיים קשרים קרובים ולהרגיש בעל משמעות. המושג הפך למוכר ביותר מבין מושגיו של גרין, והוגים רבים ממשיכים להתייחס אליו.
מהי האם המתה?
לפי גרין, האם המתה היא אם שהייתה חיה ונוכחת עבור הילד שלה, אך שקעה במצב של דיכאון או אבל בעקבות אובדן ממשי או פגיעה עמוקה שחוותה. על אף שהאם ממשיכה לטפל בילדה באופן פיזי, היא אינה יכולה עוד להיענות לצרכיו הרגשיים ולשקף לו את אהבתה ושמחתה על קיומו. היא נוכחת לצדו באופן ריק ודיכאוני.
בעיני הילד, השתנותה של האם היא אסון פתאומי ובלתי מובן. ניסיונותיו לשמח את האם ולהחיותה נידונים לכישלון, והוא מוצא עצמו בחרדה ובתחושת חוסר אונים אל מול אובדן אהבתה. לחוויה זו מצטרף גם אובדן משמעות, משום שלרוב הסיבה לשינוי באם נסתרת ממנו. כיוון שהוא חווה את עצמו כמרכז עולמה, הילד עשוי לחשוב כי עצם קיומו הוא הסיבה לשינוי הפתאומי באם, או כי ישנו גורם שלישי שעורר את השינוי.
על פי גרין, מותה הנפשי של האם מהווה פגיעה נרקיסיסטית עבור הילד. הוא אינו מאבד רק את האם שבה השקיע את אהבתו, אלא גם את תחושת השלמות והאומניפוטנטיות שלו. בהבנה זו, גרין נשען על תפיסת הנרקיסיזם של פרויד שבה עסק רבות לאורך כתיבתו.
תסביך האם המתה
לפי גרין, ניתן להבין את מושג האם המתה ככזה המסביר מדוע מבוגרים מסוימים מתקשים לאהוב, כאשר קושי זה אינו נובע ישירות מחוויית אובדן האם, אלא מן ההגנות שהילד מגייס כדי לשרוד אותה. גרין מתאר שתי חזיתות של הגנות כאלו, המתעוררות בנפשו של הילד אל מול תחושת חוסר האונים וחוסר המשמעות. הגנות אלו מאפשרות לו להתפתח ואף לשגשג בתחומים מסוימים, אך הן מותירות אותו נעדר את היכולת להשקיע באחרים באופן המאפיין אהבה.
בחזית ההגנה הראשונה, מתעוררת בילד תנועה מורכבת בעלת שתי פנים: מחד גיסא, הוא מסיר את השקעתו הנפשית באם, ובכך מנסה להעלים אותה ואת חשיבותה עבורו, מבלי לפגוע בה עוד יותר ולהחלישה. מאידך גיסא, הילד מזדהה עם המוות הנמצא בתוך האם, בניסיון להתאחד עמה מחדש ולשמר אותה בתוכו.
לפי גרין, הזדהות זו נעשית באופן לא רצוני, והיא מותירה בילד חלק לא מודע שנחווה כמנוכר. כך, הילד נשאר קשור לאמו, אך לא בקשר חי ובונה אלא בצורה שלילית. גרין מכנה צורה שלילית זו ׳חור נפשי׳, שהוא בו זמנית ריק, אך כפי שהעירו פרשנים מאוחרים יותר, גם שואב.
בחזית ההגנה השנייה, מתארגנות הגנות נוספות: שנאה משנית, כלומר כזו המתעוררת כתגובה לאובדן האם, ומתבטאת במשאלות לשליטה ולנקמה; חיפוש אחר ריגושים מיניים אוטו-ארוטיים, המעניקים תחושת חיות דרך עונג שאינו משותף לשניים; והעיקרית שבהן, הניסיון לברוא משמעות באמצעות דמיון, יצירתיות ויכולות אינטלקטואליות.
לפי גרין, יכולות אלו אינן נולדות מתוך חופש לדמיין ולחשוב, אלא מתוך כפייה, ומטרתן לכסות, כמו עם טלאי, את החור שהותירה הסרת ההשקעה באם. על אף שמעצם היותן סובלימציה, בכוחן להעשיר את חייו של הילד ושל המבוגר, הניסיון למלא באמצעותן את מקומה של האם נידון לכישלון.
איך מתבטאת האם המתה בחדר הטיפול?
אף כי ניתן היה לחשוב שמטופל עם תסביך האם המתה יפנה לטיפול בשל תסמיני דיכאון, במקרים רבים סיבת הפניה היא קושי בחיי האהבה. כלפי חוץ, המטופל עשוי להצליח בתחומי העבודה והמשפחה, אך בה בעת לחוש חוסר אונים ואי-שביעות רצון. עשויות לעבור כמה שנים בטרם יתגלה בטיפול החור שהותירה האם המתה.
לפי גרין, תסביך האם המתה מתגלה במסגרת ההעברה: ביחסיו עם המטפל, המטופל מחייה, לרוב באופן לא מודע, היבטים מיחסיו עם האם. כך לדוגמא, הוא עשוי להיקשר עמוקות לטיפול ולהשקיע בו, אך לשמור מרחק רגשי מן המטפל, כשהוא משחזר את ההימנעות מהשקעה באובייקט שעשוי לאכזב אותו. את מקומו של הרגש עשויה לתפוס המחשבה: המטופל מגיש את תובנותיו למטפל בניסיון לכבוש אותו, כילד שמספר לאמו על יומו כדי לעורר בה חיות.
רק לאחר זמן, בתוך הקשר הטיפולי, עשוי המטפל להבחין בתחושות דיכאוניות, שלא היה להן מקום בילדותו של המטופל, והן נחוות עתה לראשונה. כאשר הטיפול מצליח לגעת בגרעין התסביך, המטופל חווה ריקנות עזה, המהווה חזרה על מה שגרין מכנה ״האבל הלבן״ של האם: אבל שקט, שאין בו בכי או כעס אלא ריק, ושהילד חולק עמה.
לפי גרין, התוקפנות והדיכאון ה״שחורים״, העשויים להופיע במהלך הטיפול, הם משניים: בגרעין התסביך עומדים ההיעדר והריק. עם זאת, עם התקדמות הטיפול, יכולה להתגלות בהדרגה מתחת להם תשוקה עזה לאם, המעוררת אמביוולנטיות קיצונית: מצד אחד המטופל רוצה להחיות את האם ולזכות לתיקון האידיאלי, ומצד שני הוא חושש שאם ״תתעורר״, היא תפנה לאחר ותאבד לו פעם נוספת.
גרין קושר קונפליקט זה אל הסצנה הראשונית, הפנטזיה של הילד על יחסי המין בין הוריו, המתרחשים בהיעדרו. בפנטזיה זו, כפי שהיא מובנת על ידי גרין בהקשר של האם המתה, הילד מגלה כי האב מצליח להחיות את האם במקום שבו הוא עצמו נכשל, וכי הוא מודר מן הקשר ביניהם. כדי לא לבחור בין נוכחות מתה להיעדרות חיה, המטופל מבקש לשמר את האם בין שני המצבים, קפואה. באותו אופן, הוא עשוי להזין את הטיפול, לא כדי שיוביל לשינוי בחייו, אלא כדי שלא יסתיים.
עמדה טיפולית מול האם המתה
היבטים אלו בהעברתו של המטופל, ובייחוד הריק המתגלה בתוכו, עלולים להפוך גם את הטיפול עצמו למשעמם ומת: כפיית החזרה של המטופל דוחפת את המטפל להפוך בעצמו לאובייקט מת, כפי שנחוותה האם. אל מול קושי זה, על המטפל לשרוד את תחושות המוות והייאוש המתעוררות בו במסגרת העברה נגדית.
עמדתו הטכנית של גרין מתכתבת עם הבנה זו. בהשראת דונלד ויניקוט, הוא ממליץ למטפל לנקוט עמדה ערנית, מתעניינת ואסוציאטיבית: עמדה שבניגוד לשתיקה אינה מנציחה את המוות והריק, אך גם אינה פולשנית ואינה ממלאת את המטופל בפירושים שאינם שלו. באופן זה המטפל ניצב לצד החיים, מול מטופל שעליו לעבור דרך ארוכה ורבת מהמורות, בטרם יצליח להתאבל על האם המתה ועל החסרים שחווה בילדותו.
מקורות
אשל, ע' (1997). על 'חורים שחורים', מוות (deadness) והתקיימות אנליטית. שיחות, 11(3), 195–205
גרין, א' (2012). האם המתה (א' רוזן, מתרגמת). בתוך מ' גרנק (עורך), האם המתה: דיאלוג עם "האם המתה" (מהדורה שנייה, עמ' 13–52). תולעת ספרים
גרנק, מ' (2012). 'האם המתה', חיה וקיימת. בתוך מ' גרנק (עורך), האם המתה: דיאלוג עם "האם המתה" (מהדורה שנייה, עמ' 123–143). תולעת ספרים
Kohon, G. (1999). Introduction. In G. Kohon (Ed.), The dead mother: The work of André Green (pp. 1–8). Routledge
