אמפתיה נתפסת כיכולת אנושית משמעותית, החשובה ליצירת קשרים ובעלת משמעות בטיפול. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על הגדרת האמפתיה ומקומה בפסיכואנליזה ובמחקר.
בחיי היומיום אנו משתמשים במילה אמפתיה, או להיות אמפתי, לרוב במשמעות של הבעת אכפתיות, דאגה או חמלה כלפי אחרים. אך משמעויות אלה הן פן אחד מכלל התפיסות של אמפתיה בעולם הטיפול וכמושא מחקר בדיסציפלינות שונות. אף כי ישנן מחלוקות שונות סביב מושג זה, ישנה הכרה באמפתיה כמשמעותית ליחסים בין אישיים וקשורה לתחושה רווחה אישית. היא נחשבת ליכולת מולדת, אשר אופן התפתחותה תלוי באופן כזה או אחר בסביבה בראשית החיים, והיעדרה קשור בפתולוגיות ותופעות שונות כפסיכופתיה. במסגרת ערך זה נתייחס להגדרות שונות של המושג, לתולדות העיסוק בו בשיח הפסיכואנליטי, ולכיוונים עכשוויים במחקר.
הגדרת האמפתיה
שורשי העיסוק במושג אמפתיה נעוצים באסתטיקה הגרמנית של סוף המאה ה-19, סביב סוגיות הנוגעות לתהליך ההערכה האסתטית. בהקשר זה, הועלתה התפיסה כי האדם משליך את עולמו הפנימי על אובייקטים או אנשים בהם הוא מתבונן וכך חווה אותם כבעלי עומק רגשי ונפשי. מתחילת המאה ה-20 ועד לימינו, משכה האמפתיה עניין נרחב בתחומים שונים כפילוסופיה ופסיכולוגיה, התקיימו דיונים ערים ומחלוקות על מהות המושג ומשמעותו. לצד עניין באמפתיה ותפיסתה כאמצעי מרכזי להבנת נפשם של אחרים, הועלו ספקות וביקורת באשר ליכולתה לספק מידע מהימן על האחר.
הגדרות שונות לאורך השנים התייחסו אל אמפתיה כתופעה רגשית, קוגניטיבית, או כמורכבת ממרכיבים רגשיים וקוגניטיביים גם יחד. התפיסה הרגשית היא הותיקה ביותר בספרות המחקר, והשכיחה ביותר בחיי היומיום. לפיה, אמפתיה מתייחסת לחוויית אדם את רגשותיו של אדם אחר. התפיסה הקוגניטיבית, לעומתה, מתייחסת לאימוץ נקודת מבט או עמדה של אדם אחר. גם בתוך תפיסה המשלבת בין שני המרכיבים ישנן המשגות שונות, המתגוונות על פי הבנת היחסים והשילוב ביניהם. כמעין הגדרה רחבה הכוללת משמעויות שכיחות במחקר אפשר לתאר אמפתיה כיכולת לזהות, להבין ולהרגיש את מצבו הנפשי או את חווייתו הפנימית של אחר, לחלוק עמו את חוויותיו, לחוש כלפיו חמלה או דאגה.
אמפתיה בפסיכואנליזה
פרויד התייחס לאמפתיה בכמה מכתביו, הוא ראה בה אמצעי מרכזי לכניסה לעולמו של האחר, הכיר בחשיבותה ביחסים בין אישיים וראה בה תנאי מקדים למתן פירוש בטיפול. מנגד, הוא הסתייג משימוש לא זהיר בה בטיפול. התייחסויותיו אליה היו מעטות, הוא לא הזכירה בתיאורי המקרה שלו, ולא הרחיב על האופן בו יש לעשות בה שימוש בטיפול.
בתולדות הפסיכואנליזה, היה זה היינץ קוהוט אשר שם את האמפתיה על המפה. כתיבתו ועבודתו החלוצית בנושא, מסוף שנות ה-50 ואילך, נשאה תרומה משמעותית להכרה בחשיבות אמפתיה וקשב אמפתי להתפתחות האדם בראשית החיים ולטיפול. קוהוט ראה באינטרוספקציה ובאמפתיה מרכיבים עיקריים של שיטת הפסיכואנליזה ובאמפתיה כפעולה המגדירה אותה. תובנותיו השונות יוחדו בתחילה לעבודה עם מטופלים עם הפרעות נרקיסיסטיות, אך יושמו בהמשך לקהל רחב יותר.
קוהוט הגדיר אמפתיה כאינטרוספקציה מושאלת (vicarious introspection), וראה בה דרך מדעית, האמצעי בה"א הידיעה, להבנת נפשו של אדם. זוהי צורת התבוננות המהווה שיטה לאיסוף נתונים פסיכולוגיים על עולמו הפנימי וחווייתו של אדם. על ידי התבוננות קרובת-חוויה והתכווננות לאדם האחר, אנו שמים את עצמנו בנעליו, רואים וחווים את הדברים מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו, תוך שמירה על עמדה של צופה-מתבונן. אליבא דקוהוט, האמפתיה חשובה כבר בראשית החיים. הדמויות הקרובות בסביבתו של הילד, צריכות לנקוט בעמדה וקשב אמפתיים, כאשר הן ממלאות צרכי זולת עצמי, לשם התפתחות עצמי בריא. בטיפול, על המטפל להתמקם בעמדה אמפתית. עמדה זו היא עמדה מתמשכת של מושקעות בעולמו הפנימי של האחר, בחווייתו הסובייקטיבית, אשר עשויה להעניק לו תחושה של מובנות וקבלה. עמדה זו חשובה במיוחד בהתעוררות העברות זולת עצמי והעבודה עמן, וכבסיס למתן פירושים.
מנגד, מקרים של חוסר יכולת או הצלחה להיות אמפתיים, בין אם מצד הורה כלפי ילד, או מצד מטפל למטופל, מייצרים כשל אמפתי, אשר בתורו עלול להיות בעל השלכות שליליות להתפתחות או לצמיחה נפשית. בערוב ימיו, קוהוט עמד על כך שאמפתיה אינה תרפויטית כשלעצמה. בתוך כך, חידד את ההבחנה בין היכולת לזהות ולחוש את רגשותיו של האחר, ובין טיב התגובה לכך. כלומר, אמפתיה אינה מובילה בהכרח לפעולה טיפולית או חיובית כלפי האחר ויכולה גם לשמש לניצולו.
לאחר קוהוט, הן בקרב ממשיכיו בזרם פסיכולוגיית העצמי והן בקרב גישות ושיטות פסיכואנליטיות ופסיכו דינמיות אחרות, התייצבה האמפתיה כבעלת תפקיד משמעותי בתהליך הטיפולי. כך למשל, היא נתפסת על ידי גישות שונות, כפסיכולוגיה ההומניסטית והפסיכולוגיה החיובית, כמרכיב מרכזי ומהותי בברית הטיפולית, אשר כשלעצמה מגובה מחקרית כמנבא החשוב ביותר לתוצאות חיוביות של הטיפול. כמו כן, תפיסות אינטר סובייקטיביות והתייחסותיות, המשיגו מחדש את האמפתיה בהקשר של תפיסת הטיפול כפסיכולוגיה של שני אנשים (מטפל ומטופל). כיום, עדיין שורה מחלוקת בשיח הפסיכואנליטי ביחס לטבעה של האמפתיה, אופן התפתחותה, והשימוש בה בטיפול. לצד אלה המכירים בחשיבותה, יש גם המחזיקים בעמדה ביקורתית וספקנית יותר ביחס אליה.
אמפתיה במחקר
בעשורים האחרונים, מהווה אמפתיה נושא מחקר מרכזי המניב מחקר וכתיבה מרובים בדיסציפלינות שונות, ממדעי ההתנהגות למדעי המוח. ריבוי המחלוקות והגישות ביחס אליה נובע בין היתר מריבוי הגדרות, אמצעי מדידה שונים, ופרספקטיבות שונות על הנושא. בשנים האחרונות התעורר עניין רב בהבנת התשתית העצבית של אמפתיה. מחקרים שונים מצביעים על כך שאמפתיה היא יכולת ביולוגית אנושית מולדת, אך נחלקים באשר למנגנונים המשתתפים בתהליך זה. אזורים שונים במוח עלו במחקר כקשורים בחוויית האמפתיה, בהתאם להגדרות שונות שלה.
אחת מאבני הדרך בחקר הבסיס הנוירו ביולוגי של אמפתיה הוא גילוי נוירוני המראה. גילוי זה מלמד כי כאשר אדם חש רגשות מסוימים, וכאשר הוא מתבונן באדם אחר החש אותם, מופעלת במוחו אותה פעילות עצבית, ובתוך כך גם אותן מערכות מוטוריות וסנסוריות. תהליך זה מובן ברובו כבלתי רצוני ואוטומטי, והוא נתפס כבסיס לתגובה אמפתית. עם זאת, נותר להמשיך ולחקור את התהליכים המוחיים הנוספים המעורבים, הקובעים ומסדירים את אופניי היישום והחוויה של האמפתיה. בהקשר זה, עלה במחקר כי אופייה ועוצמתה של חווית האמפתיה מושפעים מגורמים שונים, ביניהם הקרבה הרגשית לאדם האחר, ההקשר החברתי בו הדבר מתרחש, והצידוק לרגש. מוקד מחקרי עכשווי נוסף נוגע לתסמונת הקשת האוטיסטית (אוטיזם) ולליקוייים בתחושת אמפתיה הקשורים בה.
מקורות
ברוך, ח. (2016). אמפתיה: מבט מהפסיכואנליזה ומהפילוסופיה ההרמנויטית. שיחות, ל (3), 217-210
גודר, ל. (2007). אמפתיה, איכפתיות והאתיקה הפסיכואנליטית. שיחות, כא (3), 309-304
מיטשל. א. ובלאנק מ.ב. (2006). פרויד ומעבר לו. תולעת ספרים
קיטרון, ד. (2009). פסיכותרפיה ושליחותה האתית - סובייקטיביות, אמפתיה ואמונה. שיחות, כג (3), 254-248
Duan, C., & Sager, K. (2021). Understanding empathy: Current state and future research challenges. In C. R. Snyder, S. J. Lopez, L. M. Edwards, & S. C. Marques (Eds.), The Oxford handbook of positive psychology (pp. 533–550). Oxford University Press
Hall, J.A. & Schwartz, R. (2022) Empathy, an important but problematic concept, The Journal of Social Psychology, 162:1, 1-6
Kohut, H. (1959). Introspection, Empathy and Psychoanalysis: An Examination of the Relationship between Mode of Observation and Theory. In P. Ornstein (Ed.), The Search for the Self (Vol. 1, pp. 205-232). New-York: International Universities Press
Kohut, H. (1981). On Empathy. In P. Ornstein (Ed.), The Search for the Self (Vol. 4, pp. 525-535). New-York: International Universities Press
Ornstein P.H., The centrality of empathy in psychoanalysis.Psychoanal. Inq., 31: 437-447, 2011
Trop, J. L., & Stolorow, R. D. (1997). Therapeutic empathy: An intersubjective perspective. In A. C. Bohart & L. S. Greenberg (Eds.), Empathy reconsidered: New directions in psychotherapy (pp. 279–291). American Psychological Association
