ג'ון בולבי היה רופא שעבר את ההכשרה הפסיכואנליטית שלו אצל מלאני קליין, אשר הובילה את אחד הזרמים המשפיעים בפסיכואנליזה בשנות ה-90, זרם יחסי האובייקט. כאשר החל בולבי לקרוא תיגר על נקודת המוצא העיקרית של הקלייניאנים, לפיה מקורה של הנוירוזה הוא בפנטזיות המתבססות אצל הילד בשנת החיים הראשונה, הוא זכה לגינוי מצד חבריו למקצוע. בין השאר, היה פסיכואנליטיקאי מפורסם שטען כנגד התיאוריה שלו, השמה את הדגש על האינטראקציות הממשיות בין התינוק לדמות המטפלת, כי היא מצליחה להסביר בצורה נאה את כלל ההתנהגויות האנושיות, פרט לכל דבר שקשור לפסיכואנליזה. עד היום קיים ויכוח האם תיאוריית ההתקשרות שלו הינה פיתוח של התיאוריות הפסיכואנליטיות המסורתיות, או סתירה מוחלטת שלהן.
רקע
ג'ון בולבי (1907-1990) נולד באנגליה כבן רביעי למשפחה בת שישה ילדים. משפחתו השתייכה למעמד הגבוה באנגליה ואביו היה רופא מנתח שזכה לתואר אבירות, בזכות עבודתו אצל משפחת המלוכה. כמקובל במשפחות מהמעמד הגבוה, זכו הילדים לחינוך נוקשה ועל מרבית הטיפול בהם היו אחראיות המשרתות הרבות שהועסקו באחוזה.
בולבי הלך בעקבות אביו וסיים לימודי רפואה בקיימברידג', ומתוך מטרה לעבוד כפסיכיאטר לילדים, עבר הכשרה פסיכואנליטית ואנליזה אצל אחת מתלמידותיה הבולטות של מלאני קליין. הוא קיבל הסמכה כפסיכואנליטיקאי בשנת 1937, תקופה שאופיינה בפיצול החד של החברה הפסיכואנליטית לשתי מחנות נפרדים: מאמיני אנה פרויד ופסיכולוגיית האגו מול מאמיני מלאני קליין ותיאוריית יחסי האובייקט. בולבי החל לערוך אנליזות בהנחייתה של קליין, אך מהר מאוד נתגלעו חילוקי הדעות ביניהם. בולבי שם דגש רב על מחקר אמפירי והתקשה לקבל את העובדה שרבים ממונחי היסוד שהנחו את התיאוריה הקלייניאנית לא היו מעוגנים במחקר מדעי. בנוסף לכך, הוא התווכח עם קליין על הקביעה הנחרצת שלה כי פנטזיות פנימיות של התינוק בשנות חייו הראשונות הן היוצרות נוירוזה בבגרות. תחת זאת, הוא הציע שגורמים סביבתיים הם המשפיעים ביותר על בריאות נפשית וחולי, ובעיקר היפרדות מהאם בשנות החיים הראשונות עקב מוות או גירושין. בשנת 1944 הוא מונה כבכיר בחברה הפסיכואנליטית, למורת רוחה של מלאני קליין ובתחילת שנות ה-50 פרסם מחקר שערך על ילדים חסרי בית עבור ארגון הבריאות העולמי. ביחד עם מארי איינסוורת' הוא הגה במהלך השנים הבאות את תיאוריית ההתקשרות, המדגישה את חשיבותה של דמות מטפלת (דמות התקשרות) זמינה עבור הילד בשנות חייו הראשונות, לשם התפתחות תקינה. התיאוריה נחשבת לאחת התיאוריות המובילות עד היום בכל הנוגע להבנה את ההתפתחות הנפשית של התינוק והילד.
גישה תיאורטית
בולבי טען שאחת הנטיות החזקות ביותר של הילד מרגע לידתו הינה ביצירת קשר רגשי מתמשך עם הדמות המטפלת בו, המכונה דמות התקשרות. נטייה זו מבוססת על תבנית אבולוציונית מולדת ומתעצבת דרך אינטראקציה מתמשכת עם הדמויות העיקריות המרכיבות את עולמו החיצוני של הילד. בולבי הסתמך על הרעיון האבולוציוני של מערכת התנהגותית, שהיא מערכת המארגנת יחד מספר רב של התנהגויות כדי לקדם מטרה הישרדותית. הוא טען שמערכת ההתקשרות הינה מערכת כזו, שמטרתה עבור התינוק הינה לשמר את הקרבה הפיזית שלו אל דמות ההתקשרות המגנה עליו, ובכך להגביר את סיכויו לשרוד. ההתפתחות של מערכת ההתקשרות נעשית בשלבים מובנים, כאשר בתחילה היא כוללת את האינסטינקטים והרפלקסים הבסיסיים כגון יניקה ומציצה ובהמשך מתפתחת למודלים פנימיים של עבודה, המבוססים על ייצוגים מנטאליים של התינוק לגבי עצמו, לגבי מטפליו העיקריים ולגבי אופי האינטראקציה. המודלים הללו מקושרים לרגשות וקובעים במידה רבה את התפתחות הציפיות בנוגע למערכות יחסים עתידיות. למשל, תינוק שבוכה כדי לקרוא לאמו, והיא נענית לו רק אחרי שהוא מגביר במידה ניכרת את הווליום של הבכי שלו, עשוי לפתח מודל עבודה פנימי לפיו קולו חייב להיות חזק ובולט על מנת שהסביבה תיענה לצרכיו הבסיסיים. לעומת זאת, דמות התקשרות הזמינה ונגישה עבור התינוק בכל זמן שהוא זקוק לה, תפתח אצלו מודל עבודה שידגיש את הזמינות של הסביבה לצרכיו בעת מצוקה.
בסדרת מחקרים שערך עם מארי איינסוורת', טען בולבי שדמויות ההתקשרות הינן בעלות שתי פונקציות עיקריות מבחינת התינוק בשלבי ההתפתחות הראשוניים: האחת, סיפוק בסיס בטוח ממנו התינוק יוצא לחקור את הסביבה ואליו הוא יודע שהוא יכול לחזור. והשנייה, מקום מקלט כאשר הוא במצב של חרדה, המאפשר וויסות של הרגשות. על בסיס רעיון זה, הגו איינסוורת' ובולבי פרדיגמה מחקרית, אותה כינו המצב הזר. בסיטואציה של המצב הזר, נשאר הילד לבדו בחדר התצפית כאשר אמו יוצאת החוצה, והתנהגותו נבחנת הן לנוכח הפרידה והאם, והן לנוכח חזרתה לחדר. ניתוח ההתנהגות העלה מספר סגנונות התקשרות בסיסיים, שלדברי בולבי ואיינסוורת' ממשיכים להשפיע על האופן שבו יחווה הילד אינטראקציות אנושיות במהלך כל חייו.
שלבי ההתפתחות של מערכת ההתקשרות
כאמור, מערכת ההתקשרות הינה תבנית מולדת בה נטבעים יחסי הגומלין בין העצמי לאחר וכך גם סגנון ההתקשרות הייחודי לאותו אדם. בניגוד לבעלי חיים אחרים, התינוק האנושי נולד עם מערכת התקשרות בלתי מפותחת יחסית, וההתנהגויות האופייניות למערכת זו מופיעות רק כעבור כחצי שנה. את שלבי ההתפתחות של המערכת ניתן לחלק לשלושה שלבים מובחנים יחסית:
שלב ראשון (גיל 0 עד 6 חודשים): בשלב זה לומד הילד להגיב בעיקר לפרצופים אנושיים, לזהות את הפרצוף של האם ולהגיב לחיוכים מצידה. בהמשך מתחילה להיווצר אצלו "מערכת עבודה", המארגנת את האינטראקציה בינו לבין האם ומהווה את סימן ההיכר של ההתקשרות הבטוחה אליה.
שלב שני (גיל 6 חודשים עד 3 שנים): ההתפתחות המואצת של המערכת המוטורית של התינוק בשלב זה, יוצרת דפוס התקשרות מפותח יותר, ממוקד במטרה. המטרה הינה להישאר קרוב מספיק לאם כדי שניתן יהיה להשתמש בה כבסיס בטוח, ממנו ניתן לצאת ולחקור את העולם.
שלב שלישי (גיל 3 שנים ואילך): החל מהשלב הזה, על פי בולבי, מערכת ההתקשרות מפותחת במלואה. באמצעות כלים קוגניטיביים ושפתיים שהולכים ומשתכללים, לומד הילד להכיר בכך שהוריו הם אנשים נפרדים, ומפתח דרכים שבהם ניתן להשפיע עליהם. משלב זה ואילך, ההתקשרות הופכת למערכת כללית של יחסים אנושיים, המשפיעה על האופנים השונים שבהם יחסים אלו נשמרים, מנוהלים ומשתבשים.
מחקרים בהתקשרות
בתחילת שנות ה-50 ערך ג'ון בולבי את המחקר המשמעותי הראשון, דרכו בדק את החשיבות של מערכת ההתקשרות עם הדמות המטפלת בשנות החיים הראשונות. באמצעות מענק שקיבל מארגון הבריאות העולמי, הוא עקב אחרי אלפי ילדים שהושארו בבתי יתומים ברחבי אירופה, ומצא כי רבים מאלו סבלו מנכות רגשית, הנובעת מחסך חריף בקשר רגשי ממושך עם דמות התקשרות קבועה. ההמלצה של בולבי לבתי היתומים, שיושמה בהמשך, היתה לדאוג שלכל ילד תהיה דמות מטפלת אחת, קבועה פחות או יותר, שתהווה מעין "תחליף אם", לא רק בהזנה ובהרגעה אלא גם במגע ובקשר רגשי מתמשך. מחקר נוסף אותו ערך בולבי עם ג'יימס רוברטסון, עקב אחרי תינוקות שנאלצו להתאשפז לזמן ממושך בבית החולים. באותה התקופה, חייבו בתי החולים הפרדה מוחלטת מההורים למשך תקופת האשפוז, בשל חשש מזיהומים. התגובה של התינוקות הללו להפרדה היתה חריפה מאוד: הם זעקו להוריהם ודחו את הנסיונות של הצוות הרפואי להרגיעם. בהמשך, הם הציגו תגובות אפאטיות ואדישות, בודדו את עצמם מילדים אחרים והעבירו את רוב זמנם בבהייה בחלל האוויר. החוקרים מצאו שככל שזמן ההפרדה מההורים היה ממושך יותר, ה"החלמה" של הילדים מטראומת הפרידה היתה קשה יותר. גם אחרי השחרור מבית החולים, חלק מהילדים הציגו פגיעה ממשית בדפוסי התגובה שלהם למבוגרים ולילדים אחרים, בהשוואה לתקופה שלפני האשפוז. בספר האבחנות הפסיכיאטרי, ה-DSM-IV, רוכזו בעיות אלו תחת הקטגוריה הפרעת התקשרות.
ביבליוגרפיה
זיו, ל. (2006). הקשר בין איכות השינה של התינוק וסגנון ההרגעה ההורי לבין דפוס התקשרות בגילאי ששה חודשים ושנים עשר חודשים. עבודת גמר לקראת תואר מוסמך במדעי החברה, אוניברסיטת תל-אביב.
סרוף, א., קופר, ר., ודהארט, ג. (1998). התפתחות הילד: טבעה ומהלכה. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
insert text insert text insert text insert
Bowlby, J. (1988). A Secure Base: Clinical Applications of Attachment Theory. London: Routledge.
Holmes, J. (1993). John Bowlby and Attachment Theory. London: Routledge.
