מלאני קליין הציגה מודל התפתחותי הכולל שתי עמדות נפשיות מרכזיות. המוקדמת בהן היא העמדה הסכיזואידית-פרנואידית, המאפיינת את חודשי החיים הראשונים של התינוק. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על מנגנון הפיצול המאפיין את העמדה הסכיזואידית-פרנואידית, והמעבר מעמדה זו לעמדה הדיכאונית.
אחת מתרומותיה המשמעותיות ביותר של מלאני קליין הייתה הצגת מודל התפתחותי של תנועה בין עמדות נפשיות אותן כינתה העמדה הסכיזואידית-פרנואידית והעמדה הדיכאונית. המושג עמדה סכיזואידית-פרנואידית מתייחס לקבוצה של חרדות, הגנות ויחסי אובייקט פנימיים וחיצוניים, המאפיינים את החודשים הראשונים בחייו של התינוק, וממשיכים במידה כזו או אחרת לתוך החיים הבוגרים. אותו הדבר נכון גם לגבי העמדה הדיכאונית, אותה התינוק מתחיל לחוות בערך באמצע שנת החיים הראשונה.
המונח 'עמדה' מציע שמדובר בארגון דינמי והתייחסותי פנימי שמאפשר מעבר בין עמדות שונות, בניגוד לרעיון של שלבים התפתחותיים לינאריים ש"מסתיימים" בזה אחר זה, כמו המודל הפסיכו-סקסואלי של פרויד או התיאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסון. כך, על אף שמדובר בעמדה התפתחותית מוקדמת הנחשבת לעמדה פחות מתקדמת מן העמדה הדיכאונית, גם בחיים הבוגרים נשמרת תנועה דיאלקטית (בין ניגודים) בין שתי העמדות. כלומר, האדם הבוגר עשוי להימצא גם בעמדה הדכאונית וגם בעמדה הסכיזואידית-פרנואידית מדי פעם בפעם באופן נורמטיבי. פתולוגיה נפשית נשענת בין היתר, על פי קליין, על מידת הזמן שבה האדם מבלה (שלא מבחירתו המודעת) בעמדה סכיזואידית-פרנואידית, לעומת בעמדה הדיכאונית, שנחשבת לאינטגרטיבית יותר.
מאפיין עיקרי של העמדה הסכיזואידית-פרנואידית הוא הפיצול ("סכיזו"), הן של האני והן של האובייקט, לטוב ורע, כך שאין כלל אינטגרציה בין האובייקטים המפוצלים. מאפיין מרכזי נוסף הוא החוויה הרודפנית ("פרנויה") של התינוק אשר מתעוררת כאשר הוא נפגש עם אובייקט הנחווה כרע, ומכאן לקוח למעשה שם העמדה.
מנגנון הפיצול
בניגוד לתיאורטיקנים אחרים, קליין הניחה כי ה'אני' (האגו) של התינוק קיים מרגע הגעתו לעולם, אם כי בתחילה הוא אינו מפותח או אינטגרטיבי – כלומר, הוא מתאפיין בפיצולים מרובים. בהתפתחות התקינה, קליין הציעה כי ה'אני' של התינוק משתכלל ועובר אינטגרציה דרך תהליך של הפנמה והזדהות עם אובייקט טוב. עם זאת, במקביל לכך, התינוק מתמודד מרגע לידתו עם חרדה מכיליון, שמקורה ביצר (דחף) המוות, כמו גם עם ההרסנות הנגזרת ממנו.
למעשה, ההשלכה של אותו יצר מוות על הסביבה היא שמובילה לחוויה של אובייקטים רעים. לפי תפיסה זו, עצם הלידה נחווה על ידי התינוק כמתקפה של כוחות עוינים ולכן היציאה לחיים מלווה בחרדת מוות קבועה המתעוררת לאור כל תחושת אי-נוחות. כך, התינוק מפרש (שלא במודע) תחושות גופניות כמו כאבי בטן, קור, רעב או רטיבות כמאיימות עליו באופן בלתי נסבל וכסכנה ממשית לקיומו.
השד הטוב והשד הרע
כחלק מן המערך הנפשי הכולל פיצול וחוסר אינטגרציה, בנפשו של התינוק נשמרת הפרדה בין אובייקטים אותם הוא תופס כטובים ובין אובייקטים אותם הוא תופס כרעים. זאת, כיוון שכדי לבסס חוויה תקינה של 'אני' בשלב התפתחותי מוקדם, התינוק חייב להגן על קיומו של אובייקט טוב ושל עצמי טוב, ולמנוע מהם להיהרס ולהתערבב עם חוויות של אובייקט רע ושל עצמי רע, שונא וזועם.
פיצול זה מתקיים במציאות הפנימית, גם כאשר במציאות החיצונית האובייקט הטוב והאובייקט הרע הם למעשה אותו האובייקט – האם או הדמות העיקרית המטפלת (שהרי זו גם הדמות המאכילה והמרגיעה אך גם הדמות שלא הלבישה אותי בבגדים מספיק חמים). באמצעות הפיצול התינוק משליך בנפרד את רגשות האהבה והשנאה שלו לעבר חלקים שונים של האם, כאשר החלק המרכזי באם אליו מתייחסים בשלב זה הוא השד אשר מספק הזנה. התוצאה היא שהאובייקט האימהי מפוצל לשד הרע - האמא השנואה, המתסכלת והרודפנית, ולשד הטוב – האמא האהובה והאוהבת. עבור התינוק, להבנתה של קליין, חלקי אימהות אלה נפרדות לחלוטין זו מזו בתודעתו של התינוק.
יחסי האובייקט בעמדה הסכיזואידית-פרנואידית
חווייתו הפנימית של התינוק היא הקובעת את טיב ההשלכה והפיצול שהוא עושה. כך שכאשר התינוק בלתי מסופק האובייקט הוא רע, אכזרי ומתסכל, ואילו כאשר התינוק מסופק האובייקט הוא טוב ומזין. כלומר, התינוק אינו חווה יחסים עם אובייקט יחיד בעל תכונות מתסכלות ומספקות בו זמנית, אלא חווה יחסים עם אובייקטים מפוצלים – טובים לגמרי או רעים לגמרי.
חשוב להדגיש כי פיצול תפיסת האובייקט כרוך תמיד גם בפיצול של העצמי: התינוק תמיד חווה בו זמנית את העצמי כטוב ואת האובייקט כטוב, או את העצמי כרע ואת האובייקט כרע. מכאן נוצרת דינמיקה בה התינוק משליך אל האובייקט הרע את כל רגשות השנאה והכעס שלו, וחש רדוף על ידו, ובמקביל "מתנחם" על ידי האובייקט הטוב.
במובן הזה, יחסי האובייקט של העמדה הסכיזואידית-פרנואידית אינם יציבים דיים עבור החיים הבוגרים והם משמרים ראייה חלקית ביותר של המציאות. אמנם, הפיצול הכרחי להתפתחות תקינה בכך שהוא מאפשר לתינוק לבנות בסיס יציב של חוויות חיוביות, אשר יאפשרו לו בהמשך להתחיל באינטגרציה של חלקים מנוגדים של העצמי. עם זאת, יחסי אובייקט שנשמרים מפוצלים באופן דומיננטי גם בחיים הבוגרים יכולים להסב לאדם קשיים רגשיים משמעותיים וקושי בשימור מערכות יחסים.
הגנות נוספות
• אל הפיצול המאפיין את עמדה זו, נלווית הנטייה להישען על השלכה כמנגנון הגנה, המתבטאת בכך שהתינוק דוחה מעליו כל חוויית עצמי שלילית (זעם, תוקפנות, חמדנות, הרסנות) ומשליך אותה אל האובייקט הרע.
• מנגנון הגנה משמעותי לא פחות הוא ההכחשה הבאה לידי ביטוי כאשר התינוק מחובר לחוויות הטובות בלבד, ולמעשה מכחיש את קיומן של תחושות וחוויות שליליות באותם הרגעים.
• מנגנון הגנה נוסף בעל תפקיד ייחודי במסגרת עמדה זו מכונה הזדהות השלכתית, מנגנון הגנה פרימיטיבי דרכו האדם משליך חוויות נפשיות בלתי נסבלות אל תוך האובייקט וכך למעשה גורם לאובייקט לחוות אותן במקומו. אם נחשוב על הביטוי של הזדהות השלכתית בחיים הבוגרים, למשל, מטופל החש חסר אונים בחייו עשוי להתנהג בצורה שתגרום למטפל לחוש את אותו חוסר אונים, על ידי הבעת התנגדות רבה או אגרסיביות כלפיו. באופן דומה, הזדהות השלכתית משמשת את התינוק לסילוק חוויות נפשיות אותן הוא אינו יכול לשאת, ולהשליכן אל האם. כתוצאה מכך, השלכה זו מעוררת חוויה רודפנית בתינוק, הגורמת לו לחוות את האובייקט כמסוכן עבורו.
על אף שמנגנון הגנה זה עשוי לפעמים לאתגר את הדמות המטפלת, הזדהות השלכתית מהווה אמצעי תקשורת חשוב עבור התינוק, המזמן לאם הזדמנויות ללמוד את התינוק על ידי ההבנה איך הוא מרגיש ברגעים מסוימים ולתת לו מענה. כך למשל, בכי התינוק יכול להפעיל באם תחושת מצוקה קלה אשר נובעת מהזדהות עם מצוקת התינוק הרעב, ולכן להוביל אותה לחיפוש יעיל אחר פתרון. אף על פי שהאם יודעת כי מבחינה אובייקטיבית התינוק אינו בסכנה אמיתית, תגובת ההזדהות והמענה הקשוב לצרכי התינוק, מייצרים אצלו תחושה כי הוא מובן, מוכל ובטוח. כאשר האם נענית לה באופן מיטיב, הזדהות השלכתית מאפשרת לתינוק ללמוד עם הזמן כי חוויותיו הנפשיות הן נסבלות, סובייקטיביות וניתנות להבנה והכלה.
המעבר מעמדה סכיזואידית-פרנואידית לעמדה דיכאונית
כאמור, המעבר בין העמדה הסכיזואידית-פרנואידית לעמדה הדיכאונית מתחיל במחצית השנייה של שנת החיים הראשונה, אך תנועה מסוימת בין העמדות ממשיכה לכל האורך החיים, כאשר התפתחות תקינה משמעותה שהושגה דומיננטיות לעמדה הדיכאונית.
אנשים אשר לא הצליחו לבסס שליטה בעמדה הדיכאונית, ימצאו את עצמם חווים את העולם בעיקר דרך עמדה סכיזואידית-פרנואידית. כתוצאה מכך, הם עשויים להתמודד לעיתים קרובות עם חוויות רגשיות אינטנסיביות ומכאיבות, וכמו כן עם קשיים משמעותיים ביצירת וקיום קשרים בינאישיים היות ולעיתים קרובות אנשים נתפסים כרעים או נוטשים. עם זאת, מרבית האנשים מצליחים לנוע מעמדה סכיזואידית-פרנואידית לעמדה דיכאונית.
קליין טוענת שתינוק הזוכה לטיפול טוב, לצד חוויה רגשית בעוצמה שאינה מוגזמת של דחף המוות, יפנים מספיק אינטראקציות חיוביות בכדי "להשתכנע" כי אין צורך בהפרדה דיכוטומית כל כך בין ייצוגי עצמי-אובייקט חיוביים ושליליים. באמצעות הכרה זו התינוק מצליח להישען פחות על מנגנון הפיצול ולחוות את עצמו ואת האובייקט באופן אינטגרטיבי יותר. כלומר, התינוק, ובהמשך האדם הבוגר, מפתח את היכולת לראות את עצמו כתינוק טוב בסך הכל, אשר לפעמים כועס וזועם, וכמו כן גם את האובייקט כאובייקט טוב, גם אם לפעמים הוא מתסכל ומאכזב.
כאשר תנועה זו אל העמדה הדיכאונית מתאפשרת, התינוק ניצב בפני האתגרים שמזמנת לו העמדה החדשה. עם זאת, בנקודות בהן אתגרים אלו קשים ומערערים, נצפה לנסיגה אל העמדה הקודמת ואל מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים הנלווים אליה.
מקורות
אוגדן, ת. (2003). מצע הנפש. הוצאת תולעת ספרים.
ויניקוט, ד.ו. (2009). עצמי אמתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.
רות', פ. (2008). העמדה הסכיזואידית פרנואידית. בתוך: התיאוריה הקלייניאנית נקודת מבט בת זמננו. הוצאת תולעת ספרים.
Skelton, R. M. (Ed.). (2006). The Edinburgh international encyclopaedia of psychoanalysis (pp. 348-349). Edinburgh: Edinburgh University Press
