הפרעת הסתגלות מופיעה בתגובה לאירוע טראומטי או גורם מעורר דחק, ומאופיינת בתסמינים שונים כמצב רוח ירוד, חרדה והפרעות בהתנהגות. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא כיצד מאבחנים הפרעת הסתגלות, גורמים ודרכי טיפול.
אף אחד מאיתנו אינו אוהב להתמודד עם אירועים מלחיצים או שליליים. פיטורין מעבודה, פרידה כואבת, או התמודדות עם מחלה, כמו גם אירועים אחרים, מערערים את השגרה ודורשים תקופת התאוששות והסתגלות למצב החדש. משך וטיב ההסתגלות משתנים כמובן מאדם לאדם, אך לעתים אצל חלק מאיתנו קיים קושי גדול יותר בהסתגלות, והדבר אף עלול להוביל למצוקה רגשית ופגיעה בתפקוד. במקרים אלה, יכול להיות כי מדובר בהפרעת התסתגלות.
תסמינים קליניים
למעשה, הפרעות הסתגלות הן קבוצה הטרוגנית של הפרעות הכוללת תסמינים רגשיים והתנהגותיים שונים כמצב רוח ירוד, חרדה, הפרעות בהתנהגות או שילוב של המרכיבים השונים. ההפרעות נחלקות לכמה סוגי משנה ה"נראים ומתנהגים" מעט אחרת זה מזה. המשותף להפרעות אלה הוא כי הן מופיעות בתגובה לאירוע טראומטי או גורם מעורר דחק, גורמות למצוקה ופגיעה ניכרת בתפקוד ומוגבלות בזמן.
גורם הדחק בבסיס ההפרעה יכול להיות מאורע יחיד (למשל גירושין או פציעה), כמה מאורעות (כבעיות כלכליות), או אירועים חוזרים או מתמשכים (למשל בעיה רפואית או מחלה). הוא יכול להשפיע על אדם אחד, משפחה, קבוצה גדולה אחרת ואף קהילה שלמה (למשל במקרה של אסון טבע), וכן יכול ללוות אירועים שונים בהתפתחות הנורמטיבית של אדם (למשל עזיבת בית ההורים, הפיכה להורה, או פרישה). הפרעת הסתגלות תאובחן בעקבות מות אדם קרוב רק כאשר תגובות האבל מועצמות יותר מהתגובות השכיחות והמקובלות על פי נורמות תרבותיות, דתיות ותואמות גיל.
הבחנה מהפרעות אחרות
חשוב לציין כי אם אדם עונה על הקריטריונים לאבחון של הפרעה נפשית אחרת, הוא יאובחן בה ולא בהפרעת הסתגלות, כפי שקורה לעתים עם דיכאון מז'ורי או הפרעת חרדה מוכללת, החולקות תסמינים מסוימים עם הפרעת הסתגלות. בנוסף, קיימת קרבה בין הפרעת הסתגלות ובין הפרעת דחק אקוטית והפרעת דחק פוסט טראומטית. שלושת הפרעות אלה משתייכות לאותה קבוצת הפרעות בה חשיפה לאירוע טראומטי או מעורר דחק מהווה קריטריון מפורש לאבחון. הן נבדלות זו מזו מבחינות שונות, בין היתר באופי האירוע או הגורם העומד בבסיסן, בתזמון ובמשך ההפרעה, ובפרופיל התסמינים.
שכיחות
הפרעות הסתגלות הן שכיחות ביותר בקרב ילדים, אנשי צבא, ובקרב אנשים המטופלים במסגרות לבריאות הנפש והמאושפזים לצורך טיפול רפואי. שיעור שכיחותן באוכלוסיה משתרע על פני מנעד רחב, בהתאם לסוג האוכלוסייה ולשיטות המדידה. מחקרים מצביעים על שיעור של בין 2% ל-8% בכלל האוכלוסיה, בין 5% ל-20% במרפאות לבריאות הנפש, ועד ל-50% בבתי חולים פסיכיאטריים. זוהי אבחנה שכיחה ביותר בקרב אלה המגיעים למחלקות לרפואה דחופה לאחר פגיעה עצמית. נשים מאובחנות בהפרעה זו פי 2 מגברים.
אבחנה על פי ה- 5 DSM
לפי המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, אבחון ההפרעה נסמך על הקריטריונים הבאים:
א. התפתחות של תסמינים רגשיים או התנהגותיים בתגובה לגורם מעורר לחץ אחד או יותר הניתן לזיהוי. על התסמינים להופיע תוך 3 חודשים מהופעת הגורם או התרחשות האירוע בחייו של אדם.
ב. תסמינים או התנהגויות אלה הם משמעותיים מבחינה קלינית, כפי שעולה מ-1 או 2 הקריטריונים הבאים:
1. לחץ ניכר אשר אינו מותאם לחומרת או עוצמת הגורם אשר בתגובה אליו הוא התעורר. לצורך הערכה זו יש לקחת בחשבון את ההקשר בו הופיע הגורם וכן את הגורמים התרבותיים אשר יכולים להשפיע על חומרת התסמינים ואופן ביטויים.
2. פגיעה משמעותית בתפקוד בתחום החברתי, תעסוקתי או בתחומי חיים חשובים אחרים.
ג. ההפרעה הנובעת מגורם הלחץ אינה תואמת קריטריונים של הפרעה נפשית אחרת ואינה מהווה החמרה של הפרעה נפשית קיימת.
ד. התסמינים אינם מהווים ביטוי של שכול נורמלי (כלומר בהתאם לנורמות המקובלות).
ה. התסמינים אינם נמשכים יותר מ-6 חודשים לאחר שגורם הלחץ או השלכותיו הסתיימו.
* הפרעות ההסתגלות נחלקות לכמה סוגי משנה, ובעת האבחון יש לציין באיזה סוג מדובר: הפרעת הסתגלות עם מצב רוח מדוכא, עם חרדה, או שילוב של שניהם. וכן הפרעת הסתגלות עם הפרעת התנהגות, או שילוב של התסמינים הרגשיים הקודמים והפרעת התנהגות. כאשר התגובות הלא אדפטיביות אינן תואמות לאף אחד מסוגי משנה אלה, תינתן אבחנה של הפרעה "לא ספציפית".
גורמי סיכון והשלכות
מחקרים שונים מצביעים על כך כי אנשים החיים בנסיבות חיים מוחלשות, וחווים שיעור גבוה של גורמים מעוררי לחץ, מצויים בסיכון מוגבר לפיתוח הפרעת הסתגלות. כמו-כן, חוויות ילדות שליליות, גיל צעיר או מבוגר במיוחד, אבטלה, לחץ מוגבר, מחלות ופציעות, היעדר תמיכה חברתית, והיסטוריה של הפרעות נפשיות, נחשבים כגורמי סיכון להתפתחות ההפרעה במקרה של התרחשות אירוע מעורר דחק כלשהו. כמו כן, בשנים האחרונות עולה במחקר חשיבות ותפקיד החוסן הנפשי של אדם במניעת התפתחות ההפרעה.
הפרעת הסתגלות גורמת לתפקוד לקוי בעבודה, בלימודים וביחסים חברתיים. בנוסף, היא עלולה להחריף את מהלך המחלה של אדם עם בעיה רפואית כללית (למשל, להוביל למשך אשפוז ממושך יותר או להפריע לשמירה על ההנחיות הרפואיות המומלצות). בנוסף, אנשים עם הפרעת הסתגלות הם בעלי סיכון מוגבר לאובדנות. חלק מן האנשים עם הפרעה זו מחלימים באופן ספונטני, בעוד אחרים מפתחים הפרעה נפשית מתמשכת דוגמת דיכאון מז'ורי, ואחרים סובלים מצורה חלקית וכרונית של ההפרעה.
דרכי טיפול
כאמור, חשוב לזכור כי אירועים שליליים מובילים באופן טבעי לתגובות של לחץ, כעס, עצב ועוד. כמו כן, לעתים ישנה החלמה ספונטנית מהפרעה זו. יחד עם זאת, חשוב לפנות לטיפול כאשר התגובות הרגשיות מועצמות וישנה מצוקה ופגיעה בתפקוד. מכיוון שמדובר במצב מוגבל בזמן, פעמים רבות טיפול פסיכותרפי קצר מועד הוא המענה המתאים ביותר, אך יש לבחון כל מקרה לגופו ולעתים אין זה מספיק. מטרות מרכזיות של טיפול פסיכותרפי כזה יהיו הפחתה של נוכחות הגורם המלחיץ והשפעתו, הפחתת התסמינים והפגיעה בתפקוד, חיזוק מנגנוני ההתמודדות של האדם עם הגורם המלחיץ כאשר אין אפשרות להפחיתו או להרחיקו, וסיפוק מערכת תמיכה המאפשרת התמודדות כמה שיותר אדפטיבית.
נכון להיום, גישות ממוקדות לטיפול בהפרעה עדיין מצויות בפיתוח. בין שיטות הטיפול הקיימות ניתן לציין טיפול דינמי קצר מועד, וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT),. בנוסף, קבוצות תמיכה הן לעתים מתאימות ויעילות במיוחד, למשל בקרב חולי סרטן. בחלק מהמקרים מוצע טיפול תרופתי בהתאם לאופי התסמינים הרגשיים הבולטים (דיכאון, חרדה וכו'). אך מומלץ לשלבו עם טיפול פסיכותרפי.
מקורות
DSM-V (2013) American psychiatric association: diagnostic and statistical manual of mental disorders, Fourth Edition. American Psychiatric Press
Casey, P. (2018). Treatment of adjustment disorders. In P. Casey (Ed.), Adjustment disorders: From controversy to clinical practice (pp. 97–110). Oxford University Press
Kelber, M. S., Morgan, M. A., Beech, E. H., Smolenski, D. J., Bellanti, D., Galloway, L., Ojha, S., Otto, J. L., Wilson, A. L. G., Bush, N., & Belsher, B. E. (2022). Systematic review and meta-analysis of predictors of adjustment disorders in adults. Journal of Affective Disorders, 304, 43–58
Grubaugh, A. L. (2014). Trauma and stressor-related disorders: Posttraumatic stress disorder, acute stress disorder, and adjustment disorders. In D. C. Beidel, B. C. Frueh, & M. Hersen (Eds.), Adult psychopathology and diagnosis (pp. 387–406). John Wiley & Sons, Inc
Strain, J. J. (2016). Adjustment disorders: Epidemiology, diagnosis, and treatment. In P. R. Casey & J. J. Strain (Eds.), Trauma- and stressor-related disorders: A handbook for clinicians (pp. 59–79). American Psychiatric Publishing, Inc
