שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו שנים של התפתחויות מהירות ומרתקות בתחום הפסיכואנליזה. בריטניה היוותה מוקד מרכזי של התפתחויות אלו והיוותה בית לאנליטיקאים בריטיים ולאנליטיקאים אירופאיים אשר נמלטו אליה מארצות אחרות עם התחזקות המפלגה הנאצית והאנטישמיות. בשנים אלו התקיימו בפסיכואנליזה הבריטית שני זרמים מרכזיים אשר היו שרויים במחלוקת עמוקה: הזרם הקלייניאני של יחסי האובייקט, שבראשו מלאני קליין, והזרם הפרוידיאני המסורתי יותר, שבראשו אנה פרויד.
בשנות הארבעים המוקדמות החלה להתפתח אלטרנטיבה חדשה, אשר איגדה קלינאים ותיאורטיקנים אשר הציעו חלופה לשני זרמים אלו. קבוצה זו כונתה הקבוצה העצמאית או הקבוצה האמצעית. הקבוצה העצמאית כללה בעיקר אנליטיקאים אשר החלו את דרכם כתומכי הזרם הקלייניאני אך עקב תפיסות אשר לא התיישבו עם התיאוריה והטכניקה הקלייניאנית- התרחקו מזרם זה ופנו לדרך עצמאית.
הקבוצה העצמאית כללה מגוון רחב של תיאורטיקנים אשר הציעו השקפות תיאורטיות וטכניקות שונות ומגוונות, ולא תפיסת עולם אחידה ויחידה. בין תיאורטיקנים אלו נכללו דונלד ויניקוט, רונלד פיירברן, מרגרט ליטל, מסעוד חאן, ג'ון בולבי, פאולה היימן ואלה שארפ. לצד השונות בתפיסותיהם ורעיונותיהם, ניתן להצביע על מספר מאפיינים אשר ייחדו את אותם תיאורטיקנים אשר השתייכו אל הקבוצה העצמאית.
התרחקות ממודל הדחף
בעוד שהפסיכואנליזה הפרוידיאנית הקלאסית הדגישה את הדחף כגורם מרכזי בהתפתחות הנפשית, חברי הקבוצה העצמאית נטו להדגיש את תפקידה של הנטייה המולדת של התינוק לאינטראקציה אנושית, ואת יחסי אובייקט הנבנים על סמך נטייה זו ועל סמך התנסויותיו הממשיות, כאלמנטים מרכזיים בעיצוב נפשו. לצד זאת, חשוב לציין כי תיאורטיקנים אלו לא דחו את רעיון הדחף אלא ראו אותו כחלק בלתי נפרד ממערכת ההתקשרות המולדת.
דחיית רעיון התוקפנות המולדת
האמונה בקיומם של דחפי מוות ושל תוקפנות הנגזרת ממנה החל מרגע הלידה היא אחת מאבני היסוד של התיאוריה הקלייניאנית. לעומת זאת, תיאורטיקנים של הקבוצה העצמאית דחו או צמצמו את מרכזיותו של רעיון התוקפנות המולדת והניחו כי תוקפנות ודחפי מוות קיצוניים מתפתחים כתוצאה מטראומות ביחסי האובייקט המוקדמים.
דגש על היחסים הממשיים
חברי הקבוצה העצמאית הדגישו את תפקידם של החוויות והיחסים הממשיים בעיצוב חיי הנפש של התינוק. בניגוד לגישה הקלייניאנית אשר הדגישה את הדחפים איתם התינוק מגיע אל העולם ואת האופן בו דחפי החיים והמוות גורמים לו לפרש אינטראקציות ממשיות, חברי הקבוצה העצמאית הדגישו את חוויותיו הממשיות של התינוק עם האובייקטים שלו, ואת האופן בו חוויות אלו מעצבות את חיי הנפש. בהתאם לתפיסה זו, חברי הקבוצה העצמאית שמו דגש רב גם על החוויות והיחסים הממשיים המתהווים בקשר הטיפולי, וראו בהם גורם טיפולי משמעותי שערכו אינו נופל (ולפעמים אף עולה) על ערכו של הפירוש.
שינויי טכניקה- החזקה לצד פירוש
גישתם התיאורטית החדשנית של חברי הקבוצה העצמאית הביאה עמה גם שינויי טכניקה משמעותיים. מאחר וחברי הקבוצה העצמאית הדגישו לא רק את העולם הפנימי אלא גם החוויות הממשיות המתרחשות באינטראקציות הממשיות בין הילד להוריו, הם הציעו טכניקה אשר לא נשענה רק על פירוש ומתן משמעות לעולמו הפנימי של המטופל, אלא גם על החוויה הממשית בקשר עם המטפל. בהתאם, חברי הקבוצה העצמאית עשו שימוש בטכניקות הממוקדות ביצירת סביבה מחזיקה, הקדישו תשומת לב רבה ליחסי ההעברה וההעברה הנגדית והתמקדו ביצירת אינטראקציה טיפולית המבוססת על מפגש אמתי, כנה ואישי בין המטפל למטופל. חשוב להדגיש כי השימוש בטכניקות אלו לא בא על חשבון השימוש בטכניקה הפרשנית, אלא העשיר אותה ופתח פתח לעבודה עם מטופלים ו/או מצבים טיפוליים בהם הפירוש המילולי אינו יעיל דיו.
דגש על תהליכים רגרסיביים
העיסוק בתהליכי רגרסיה לא אפיין את כל חברי הקבוצה העצמאית, אך חלק מהדמויות הבולטות בקבוצה זו (למשל, ויניקוט, פיירברן וליטל) הרבו לעסוק בהם. תיאורטיקנים אלו שמו דגש רב על החוויות הינקותיות והניחו כי טראומה ביחסי האובייקט בשלב חיים מוקדם זה תביא להתפתחות לקויה ומעוותת של העצמי. לתפיסתם, מאחר וליקויים אלו קשורים באופן עמוק בחוויות שהתרחשו במסגרת יחסי האובייקט, התפתחות מחודשת וטובה יותר תתאפשר רק במסגרת קשר מיטיב. בהתאם, תיאורטיקנים אלו של הקבוצה העצמאית הניחו כי כדי לעבור שינוי נפשי משמעותי שיאפשר צמיחה נפשית תקינה, מטופלים מסוימים זקוקים לסביבה טיפולית שתאפשר להם רגרסיה עמוקה: המטופל ייסוג אל שלבי ההתפתחות המוקדמים בהם חלה הטראומה המאסיבית והמטפל יספק לו סביבה מותאמת אשר תאפשר לו לצמוח מחדש ללא עיוותי העצמי שהתרחשו בהתפתחות הראשונית.
לסיכום, חברי הקבוצה העצמאית יצרו זרם פסיכואנליטי חדשני, יצירתי ומגוון אשר שימר את הקשר לתיאוריה הקלאסית אך העשיר והעמיק אותה בצורה משמעותית. עבודתם של חברי הקבוצה העצמאית הרחיבה את טווח המטופלים והמצבים הקליניים להם יכלה הפסיכואנליזה להציע מענה, עקב הגמשת הטכניקה כך שתתאים גם למטופלים ומצבים בהם הפירוש המילולי אינו מצליח להגיע אל המטופל. גם היום, עשורים רבים לאחר התגבשותה, המסורת הקלינית-תיאורטית של חברי הקבוצה העצמאית ממשיכה להשפיע על הפרקטיקה והחשיבה הקלינית, ומהווה מקור לפיתוחים וחידושים נוספים בתיאוריה והטכניקה הפסיכואנליטית.
