קרל גוסטב יונג, תלמידו לשעבר של פרויד, פיתח גישה הנשענת על המסורת הפסיכואנליטית, המדגישה את משמעות החלומות, הלא מודע האישי והקולקטיבי, ומימוש העצמי לאורך החיים. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על הרקע, הגישה התיאורטית, התפתחות ופתולוגיה לפי יונג, וטיפול יונגיאני.
רקע
קרל גוסטב יונג (1875-1961) הוא המייסד של זרם הפסיכולוגיה האנליטית (Analytical Psychology). זרם זה צמח מתוך הגישה הפסיכואנליטית, אך בדומה לגישת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית שפיתח תלמיד אחר של פרויד, אלפרד אדלר, הוא אינו נחשב לחלק ממנה. הוא נולד בעיירה קטנה על גדות אגם בשוויץ, כבן בכור להוריו. אחותו היחידה נולדה כשהיה בן 9, ועד גיל בית הספר העביר את רוב זמנו לבד, בהתבוננות על יופי הטבע שמסביבו. אביו היה כומר וכך גם 8 מדודיו, מה שהוביל אותו להתעניין מגיל צעיר באלמנטים תיאולוגיים-רוחניים.
יונג החל ללמוד רפואה באוניברסיטת בזל כשהיה בן 21. הוא התעניין בפילוסופיה, דת ומדע, וכסטודנט קרא את כתביהם של קאנט, שופנהאואר וניטשה. פילוסופים אלו יצרו את הבסיס לחשיבתו והשפיעו עליו רבות לאורך חייו. כשהיה בן 25 התחיל התמחות פסיכיאטרית בציריך, תחת בלויילר, הנחשב לאחד הפסיכיאטרים הגדולים של התקופה. בעקבות חשיפה לרעיונותיו של פרויד והתרשמות עמוקה מהם, יונג התחיל התכתבות עמו שהובילה בהמשך, בשנת 1906, למפגש של השניים בוינה. האגדה מספרת שפרויד ויונג ישבו ושוחחו במשך 13 שעות ברצף. בעקבות מפגש זה התחילה מערכת יחסים אינטנסיבית של שיתוף פעולה מקצועי בין השניים.
פרויד, שזיהה את כישוריו האינטלקטואליים של יונג ואת הפוטנציאל שלו כמנהיג כריזמטי, ייעד אותו למעשה כיורש שיוכל לעמוד בראש התנועה הפסיכואנליטית הצומחת. בהמשך לכך, ב-1910 יונג מונה לנשיאה הראשון של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית, תפקיד בו החזיק עד להתפוררות היחסים בינו לבין פרויד. מערכת היחסים שלהם הסתיימה בסערה, ב-1913, עקב קונפליקטים אישיים ותיאורטיים. בסיס המחלוקת בין פרויד ליונג טמון בסקפטיות של יונג לגבי הדגש הבלעדי על מיניות באטיולוגיה של נוירוזות ופסיכוזות, בעוד שפרויד האשים את יונג בפיתוח גישה מיסטית ולא מדעית.
ב-1914 ייסד יונג את גישת הפסיכולוגיה האנליטית הידועה כיום גם כפסיכואנליזה יונגיאנית. למרות שרעיונותיו של יונג לא צמחו מתפיסה מיסטית, אלא התבססו על מחקריו, ניסיונו האישי ועבודתו הקלינית הנרחבת עם מטופלים פסיכוטיים, הם הובילו בגלל הנחותיהם לדחייה על ידי הקהילה הפרוידיאנית והאשמה שזנח את המדע לטובת מיסטיקה.
גישה תיאורטית
יסודות התיאוריה היונגיאנית הונחו במהלך השנים לאחר הפרידה מפרויד, במיוחד 1913-1917, תקופה בה יונג שקע בתהליך ממושך של אנליזה עצמית וניתוח מדוקדק של חלומותיו שלו. רבים התייחסו לתקופה זו כפסיכוטית, אך הגדרה קולעת יותר היא כתקופה של “חולי יצירתי” (creative illness), אשר במהלכה יונג שקע לעומקי תודעתו, בילה זמן רב לבד, כתב וצייר. בתקופה זו פרסם יונג את הגרסה הראשונה של “שני מאמרים בפסיכולוגיה אנליטית”, אשר ממשיכים להוות עד היום את ההקדמה הטובה ביותר לתיאוריה ולעבודה הקלינית על פי גישתו.
בבסיס התיאוריה היונגיאנית, המבוססת על רעיונות פסיכואנליטיים וחולקת נקודות דמיון עם גישות פסיכואנליטיות פוסט-פרוידיאניות, נמצאת ההנחה שלכל בני האדם רמה נפשית משותפת הטבועה בנו מלידה. לרמה זו קרא יונג הלא מודע הקולקטיבי. הלא מודע הקולקטיבי כולל תבניות כלליות של רעיונות, דימויים והתנהגות. יונג פיתח את הרעיון מתוך העניין הרב שלו בתרבות, מיתולוגיה, דתות והיסטוריה, אשר גרם לו לראות שדימויים מסויימים חוזרים שוב ושוב לאורך ההיסטוריה ותרבויות שונות, ואותם דימויים וסמלים מופיעים גם בחלומות שלנו.
על פי הגישה היונגיאנית, קיימים 3 מבנים מובחנים בנפש: (1) האני (האגו), המהווה את החלק המודע והפעיל של האישיות וכולל את כל התפיסות, המחשבות והרגשות המודעות לאדם ברגע נתון; (2) הלא-מודע האישי, המהווה מעין שילוב של הלא-מודע והסמוך-למודע אותם תיאר פרויד, וכולל את כל התכנים המודחקים והנשכחים של האדם מתוך ההתנסויות שלו עצמו; ולבסוף, (3) הלא מודע הקולקטיבי.
ארכיטיפים
את הגורמים הפסיכולוגיים המולדים היוצרים את התבניות האנושיות האוניברסליות האלה, כינה יונג ארכיטיפים. ארכיטיפים מתנהגים כמו דחפים אבל מיוצגים כתמונות ודימויים בנפש, ויש להם איכות מנטלית יותר מאשר ביולוגית. דוגמאות לארכיטיפים הם ארכיטיפ האם והאב; כלומר על פי יונג, כל אחד מאיתנו נולד עם תבנית מולדת של רעיונות, דימויים והתנהגות לגבי מה זה אם, הקיימת עוד לפני שאנו לומדים באופן אקטיבי מה זה. ארכיטיפים נוספים הם הפרסונה - החלק ה”גלוי” של האישיות שלנו, המסכה שאנחנו מראים לעולם; אנימה ואנימוס - היסוד הנשי שקיים בגבר והיסוד הגברי הקיים באישה (בהתאמה); והצל - המייצג את החלקים באישיות שלנו שעברו הדחקה והסתרה, פעמים רבים עקב למידה בילדות שהם לא מותאמים לערכי החברה.
הארכיטיפ הינו תבנית, מיכל, אך הביטוי של ארכיטיפ בחיים של כל אחד מאיתנו הוא שונה וייחודי. כך, לכל אדם יש צל, אך הדברים המודחקים ישתנו מאדם לאדם. למשל, עבור אדם שגדל בבית בו ציפו ממנו להיות “גבר קשוח” מגיל צעיר, כל סממן נשי עשוי להיות מודחק לצל. עבור אישה שגדלה בבית בו אסור לדבר על כסף, חלקים אלו עשויים להיות בצל. איננו מודעים לתכני הצל שלנו, וכתכנים לא מודעים הם עשויים לפעול בנו ולהפעיל אותנו. למשל, אותה האישה שכל היחס לכסף נמצא בצל, עשויה לבטא כלפי הסביבה התנהגות “קמצנית” או חסכנית, למרות שהיא לא רואה את עצמה ככזו כלל. חלק חשוב בעבודה הטיפולית היונגיאנית היא היכרות עם אותם חלקים, כך שיהיה ניתן לקבל אותם ולהוריד מכוחם ההרסני.
התפתחות ופתולוגיה
יונג כמעט ולא כתב על שנות החיים הראשונות, ולא פרסם תיאוריה התפתחותית יונגיאנית (חוסר שהושלם עוד בחייו של יונג על ידי תלמידו, אריך נוימן, יהודי שעלה לארץ ב-1934 ונחשב לאחד ממשיכיו הבולטים). תרומתו המשמעותית של יונג, אשר היתה מנוגדת לתפיסה הפרוידיאנית המקובלת ועם השנים צברה תאוצה גם בקרב גישות פסיכואנליטיות, היא כי תהליך ההתפתחות לא נעצר בילדות, אלא ממשיך לאורך החיים.
יונג חילק את החיים הבוגרים למחצית ראשונה (בערך עד גיל 40) ושנייה, תקופות חיים המאופיינות במשימות התפתחותיות שונות. בעוד שהמחצית הראשונה של החיים מוקדשת לפעולה בעולם, דרך מציאת מקום בעולם, ביסוס מקצוע, צבירת נכסים ובניית משפחה, המחצית השנייה של החיים מפנה את הזרקור פנימה, למה שיונג כינה תהליך האינדיבידואציה, מושג מרכזי בתיאוריה שלו.
אינדיבידואציה היא למעשה תהליך ההתפתחות המרכזי של האדם, המשימה של האדם בחייו. היא קשורה לארכיטיפ העצמי (self), שהוא החלק המאחד של הנפש, מבנה ותהליך מתהווה גם יחד, הקשור לסדר, אינטגרציה, איחוד ניגודים, משמעות וריפוי. האינדיבידואציה היא תהליך מימוש העצמי. לתהליך זה בעצם אין נקודת סיום, והוא ממשיך לאורך החיים, עד המוות.
קומפלקסים
פתולוגיה על פי יונג קשורה לקומפלקסים. קומפלס הוא האופן בו ארכיטיפ מסויים בא לידי ביטוי בחייו של האדם. קומפלקסים, או תסביכים, קיימים אצל כל בני אדם, והם למעשה חלק המפוצל מהאישיות, הנוצר כתוצאה ממפגש של הארכיטיפ האוניברסלי עם החוויות האישיות של האדם ומבנה אישיותו. למשל, עבור כל אחד מאיתנו קיימת דמות האם הן כארכיטיפ והן כקומפלקס. הארכיטיפ הוא כאמור תבנית אוניברסלית של מה היא אם ומה תפקידה בחיינו, שמקורו בדורות על גבי דורות של ילדים ואמהות משחר ההיסטוריה. לעומתו, קומפלקס האם נוצר ממפגש בין התבנית האוניברסלית לחוויות הפרסונליות שלנו עם האם שלנו ועם אמהות אחרות בחיינו ובתרבות.
הקומפלקס הוא יישות אוטונומית, הכוללת חלקים מודעים ולא מודעים, ומורכבת מרגשות, מחשבות ותפיסות, הפועלת בתוכנו ויכולה “להשתלט” עלינו ברגעים מסוימים. הקומפלקס יכול לבוא לידי ביטוי באופנים חיוביים או שליליים. קומפלקסים מסבירים תופעות פסיכוסומטיות, וכמו כן דפוסי התנהגות לא רצויים בחיים. כאשר אנו לא מכירים בקומפלקסים שלנו, הם פועלים בנו ללא שליטה, ויכולים לגרום לנו למשל “להתנהג” באופן מסוים במערכות יחסים, בעבודה ובבחירות שלנו, לעיתים בניגוד לאיך שהיינו רוצים לפעול. הטיפול מאפשר להכיר לעומק את הקומפלקסים הפועלים בכל אחד מאיתנו, להגביר את המודעות אליהם ולאפשר בחירה מודעת.
טיפוסים פסיכולוגיים - שני ממדים מרכזיים של האישיות
ב-1921 פרסם יונג את “טיפוסים פסיכולוגיים” (Psychological Types), עבודה משמעותית בה הוא בחן את ההבדלים בין סוגי אישיות שונים על פי שתי עמדות - אינטרוברטיות ואקסטרוברטיות - ועל פי פונקציות בעזרתן אנחנו מעבדים מידע מהעולם - חשיבה, הרגשה, תחושה ואינטואיציה. חלוקה זו הפכה להיות “תורת הטיפוסים” של יונג, המאפשרת לסווג בני אדם ל-8 סוגי אישיות על פי שילוב בין כל אחת מהפונקציות לבין נטייה אינטרוברטית או אקסטרוברטית.
2 עמדות: מוחצנות מול מופנמות
ציר הסיווג המרכזי הוא חלוקת בני האדם לאקסטרוברטיים (מוחצנים) או לאינטרוברטים (מופנמים). הבסיס לחלוקה זו עלה אצל יונג בעת שצפה מהצד בסכסוך בין פרויד לבין אדלר, אשר הוביל לפרידת דרכם (לפני הסכסוך בין יונג לפרויד). יונג שם לב כי הדגש ששם פרויד על הנסיון להשיג סיפוק מהעולם שבחוץ, שונה מהדגש ששם אדלר על העולם הפנימי והתגובה של האדם לאירועים חיצוניים. השימוש הנפוץ במושגים אלו, המתייחס למוחצנים כאנשים בולטים ודומיננטיים ולמופנמים כאנשים שקטים ומכונסים, אינו תופס את כוונתו המקורית של יונג ומפספס הרבה מהמורכבות של כל אחת מהעמדות.
הכוונה המרכזית במושג הזה מתייחסת להשקעת אנרגיה נפשית כלפי חוץ או כלפי פנים. כך, אנשים הנוטים למוחצנות הם אלו שעיקר השקעת האנרגיה שלהם היא בעולם שבחוץ והתנהגותם מושפעת במידה רבה מהאובייקטים החיצוניים ומבני אדם שסביבם. לעומתם, אלו הנוטים למופנמות משקיעים את עיקר האנרגיה שלהם פנימה. הגורמים המניעים את פעולתם הם סובייקטיביים, והם מעניקים משמעות לסביבה החיצונית ולאירועים המתרחשים סביבם באמצעות התבוננות עצמית התלויה במידה פחותה בקודים המוסריים של החברה בה הם חיים. למשל, דמיינו עמוד מהיומן של שני אנשים - האקסטרוברט, המוכוון החוצה, ייטה לתאר יותר את האירועים שקרו במציאות, ובעוד האינטרוברט, המוכוון פנימה, יבטא יותר את מה שקרה בתוכו ביחס למה שקרה.
4 פונקציות: חשיבה, הרגשה, תחושה ואינטואיציה
ממד האישיות השני שניסח יונג כולל 4 פונקציות שבהן אנחנו עושים שימוש במגענו עם העולם: חשיבה, הרגשה, תחושה ואינטואיציה. החשיבה מתארת את הפונקציה הרציונלית של נסיון להבין את העולם באמצעות לוגיקה והגיון; ההרגשה מייצגת פונקציה רציונלית נוספת, המספקת לאדם מידע על ערכם הסובייקטיבי של הדברים על פי הערך שהוא עצמו נותן לאירועים - טוב/רע, נעים/לא נעים, בעל ערך/חסר ערך וכדומה; התחושה מייצגת פונקציה אי-רציונלית, וטיבה התייחסות ראשונית לחוויות שאנו קולטים מהעולם באמצעות איברי החישה שלנו, ללא פרשנות נוספת; לבסוף, האינטואיציה היא פונקציה אי-רציונלית נוספת, שמייצגת את ההתייחסות הקדם-הכרתית לחוויות היומיומיות, כולל ניחושים ותחושות בטן, והערכת הפוטנציאל והאפשרויות הגלומים בדברים.
על פי יונג, כולנו נולדים עם ארבעת הפונקציות, כאשר אחת מהפונקציות נעשית מפותחת יותר ואנחנו נוטים להישען עליה יותר בעיבוד ובהבנת העולם. אל מול הפונקציה הזו נמצאת הפונקציה הנחותה, שהיא צילית ולא מודעת, לא נדע להשתמש בה והיא "תעשה לנו צרות". שתי הפונקציות הנוספות משמשות כפונקציות מסייעות.
השילוב בין העמדות לפונקציות - בסיס האישיות
כאמור, שילוב העמדות והפונקציות יוצר 8 טיפוסי אישיות, על 3 צירים:
1. אקסטרוברטיות לעומת אינטרוברטיות
2. פונקציות רציונליות - חשיבה מול הרגשה
3. פונקציות לא רציונליות - תחושה מול אינטואיציה
הפונקציה הדומיננטית תוגדר כמוחצנת או מופנמת, ואל מולה תהיה פונקציה נחותה הפוכה גם בעמדת המוחצנות/מופנמות. לדוגמה, במידה והפונקציה הדומיננטית היא רציונלית ואקסטרוברטית (למשל, חשיבה), הפונקציה הנחותה תהיה הפונקציה הרציונלית השנייה, והיא תהיה אינטרוברטית (הרגשה).
מה נוכל לדעת על אישיות האדם על פי הפונקציות השונות? כדי להמחיש זאת, נסתכל בהפשטה רבה, על אדם עם פונקציה דומיננטית של חשיבה, שנמצאת בעמדה אקסטרוברטית. אדם כזה יהיה מכוון מאוד לרציונליות, לחשוב את הדברים ה"נכונים", ההגיוניים. הוא יהיה אדם שנוטה לעשייה, לאפקטיביות וליעילות בקבלת ההחלטות שלו. באופן משלים, הפונקציה הנחותה שלו תהיה הרגשה, בעמדה אינטרוברטית. הרגשה, בשמה המבלבל, עוסקת כאמור לא ברגשות אלא בהערכה של אובייקטים, שיפוט שלהם מבחינת הערך שאנחנו מעניקים להם. הרגשה אינטרוברטית תעסוק יותר בהערכה של חוויות, סיטואציות והתרחשויות בעולם לפי הערכים הסובייקטיביים של האדם, לפי איך שהוא תופס את הדברים בעולמו הפנימי. כאשר פונקציה זו היא הנחותה, קבלת ההחלטות יכולה להגיע למצב בה היא מתקבלת רק על פי היגיון, וזונחת לחלוטין את הקשר לערכים הפנימיים על פיהם אנחנו רוצים לחיות.
אחת המטרות בטיפול היא להכיר את הפונקציה הנחותה ולפתח אותה, כך שלא תפעל מהאיזורים הציליים, נגדנו ובאופן לא מודע.
תרשים 1: דוגמא לאדם עם פונקציה דומיננטית של חשיבה אקסטרוברטית
פסיכותרפיה יונגיאנית
הטיפול היונגיאני מבוסס על עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי, מהבחינה שהוא נותן מקום משמעותי לכוחות הפועלים בתוכנו ולדינמיקה ביניהם, ליחסי ההעברה בין המטפל למטופל ולעבודה עם הלא מודע. בין העקרונות המייחדים את הטיפול היונגיאני מראשיתה, אפשר לציין:
1. ההנחה שבנפש האדם קיים גרעין המושך לכיוון של צמיחה, התפתחות וביטוי מלא של העצמי (self), הנמשך לכל אורך החיים, ולמעשה מהווה את תהליך האינדיבידואציה.
2. הנחת מבנה נפשי הכולל התייחסות לארכיטיפים ולקומפלקסים האישיים שנוצרים מהם.
3. מרכיב סימבולי בטיפול.
הטיפול מתקיים בין פעם בשבוע לבין 4 פעמים בשבוע (ואז הוא נקרא אנליזה), וחלומות משחקים תפקיד מרכזי הן בפירוש ההעברה וההעברה הנגדית והן בקידום תהליכי האינטגרציה והאינדיבידואציה אצל המטופל. בין מטרות העבודה בטיפול נמצאות היכרות עם החלקים הציליים, פיתוח מודעות לאופן בו הארכיטיפים משפיעים על האדם, ולחתור לאינטגרציה וסינתזה בין החלקים השונים והמנוגדים הפועלים בתוכנו.
תרומתו החשובה ביותר אולי של יונג לפסיכותרפיה בכללותה, למרות שפעמים רבות אינו מקבל עליה קרדיט, היא הדגש שהוא שם על תפקיד האישיות של המטפל בטיפול, והחשיבות המרכזית של אינטראקציה אותנטית בין מטפל למטופל (תפיסות כמעט מובנות מאליו היום בגישות טיפול רבות). בנוסף, יונג, בניגוד לפרויד, ראה את הלא מודע כיותר ממשכן הדחפים והפנזטיות המודחקות, אלא ראה אותו גם ככוח חיובי, בעל יצירתיות רבה ומשאבים, מעבר לפרספקטיבה המוגבלת של האני המודע.
לסיכום, קשה לכתוב על יונג בלי להתייחס למחלוקת לגבי עמדתו במהלך מלחמת העולם השנייה. בעוד יונג לא תמך במפלגה הנאצית בשום צורה, התנהלותו במהלכה נראתה בעייתית לרבים. ב-1934 ייסד יונג את החברה הבינלאומית לפסיכותרפיה בברלין, והיה לנשיאה הראשון. על אף עליית הנאציזם הוא לא התפטר, ואף הוקסם מעליית הכוחות הגרמניים מבחינה ארכיטיפלית. רק ב-1938 הבין את הסכנה הטמונה במנהיג כמו היטלר, ובהמשך כתב בגנותם של עריצים, והרבה לחקור את נושא הרוע. אף על פי כן, יונג מעולם לא התנצל באופן רשמי, ועל כן במעגלים מסוימים נתפס כאנטישמי עד היום. זאת למרות שרבים מתלמידיו היו יהודים, כולל אריך נוימן שהוזכר קודם לכן, וכן שקיימות הוכחות רבות המפריכות הנחות אלו.
מקורות
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
יונג, ק. ג. (1973). האני והלא מודע. תל-אביב: דביר.
נצר, ר. (2015). מבוא: תקציר הביוגרפיה והרעיונות של יונג. פסיכואקטואליה, אוקטובר 2015 (עמ’ 11-13). הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.
סטור, א. (1998). יונג. תל-אביב: דביר.
רוברטסון, ר. (2004). יונג: מדריך לפסיכולוגיה היונגיאנית. תל-אביב: משכל.
שריג, ר. חלומות וסרטים. תורת החלומות והחלימה: כתב עת מקוון. זמין בכתובת: http://www.hebpsy.net/community.asp?id=103&cat=article&articleid=1622
Jung, C. G. (1989). Memories, Dreams, Reflections. New York: Vintage Books
Skelton, R. M. (Ed.). (2006). The Edinburgh international encyclopaedia of psychoanalysis. Edinburgh: Edinburgh University Press
