יחסי אובייקט הינו מונח תיאורטי המתייחס ליחס שבין הסובייקט לבין עולם היחסים הבין אישיים שלו, אשר נובע מהתנסויות העבר, הפנטזיות ומערכת ההגנות של הסובייקט. יחסי אובייקט מגדירים, למעשה, את התמונה הפנימית שמחזיק הסובייקט על קשרים בין אישיים ועל החוויה הרגשית הנלווית להם. מאפיינים מסוימים של תמונה זו מלווים את מרבית או את כל החוויות הבין אישיות וחלקם מתעוררים מול דמויות מסוימות- נשים, גברים, קבוצת השווים, דמויות סמכות וכן הלאה.
יחסי האובייקט המשמעותיים מתעצבים בינקות ובילדות, על בסיס דפוס היחסים עם ההורים, וצובעים את טיב היחסים שיצור האדם גם בבגרותו. רובנו נוטים לחפש קשרים המשחזרים את דפוס יחסינו המוקדמים עם הורינו, ופעמים רבות יחסי האובייקט המוטבעים בנו הם שמעצבים את האופן בו אנו תופסים וחווים אנשים בהווה.
כיצד מתעצבים יחסי אובייקט?
הבנת האופן בו מתעצבים יחסי אובייקט משתנה בזרמים התיאורטיים השונים.
מלאני קליין, אשר עבודתה נחשבת לבסיס לתיאוריית יחסי האובייקט, הדגישה את תפקידו של עולם הפנטזיה של התינוק. כל תינוק מגיע לעולם עם עוצמות שונות של דחף מוות, תוקפנות וקנאה, ומתמודד עמם באמצעות השלכות והפנמות המתקיימים מול האובייקט. אמנם לחוויות המציאותיות יש תפקיד משמעותי- תינוק שחווה התעללות נמצא במצב שונה לגמרי מתינוק המטופל היטב- אך קליין הדגישה כי יחסי האובייקט מתעצבים בעיקר באמצעות מה שנחווה ומה שהופנם, ולאו דווקא באמצעות מה שקרה בפועל. כלומר, עולם הפנטזיה של התינוק צובע באופן דרמטי את יחסי האובייקט שיופנמו.
קבוצת הזרם העצמאי, תיאורטיקנים ממשיכי דרכה של קליין אשר פיתחו את רעיונותיה לכיוונים זונים ועצמאיים, התנגדה לדגש על עולם הפנטזיה והדגישה את החוויות הממשיות. לטענתם, התינוק מגיע לעולם פתוח ומכוון ליצירת קשרים ממשיים עם אובייקטים ממשיים, ויחסי האובייקט מתעצבים על בסיס חוויתו של התינוק והילד את התנסויותיו המציאותיות עם אובייקטים ממשיים, ולא מפונטזים.
התפתחות מושג יחסי האובייקט בפסיכואנליזה
מושג יחסי האובייקט נמצא כבר בכתביו של פרויד אך עבר שינוי ופיתוח משמעותי במסגרת עבודתם של מלאני קליין, ממשיכיה ותומכיה אשר פיתחו זרם עצמאי.
על פי התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית של זיגמונד פרויד, האדם הינו מוכוון עונג, כלומר מונע על ידי הצורך לספק דחפים וצרכים באופן שיאפשר עונג וימנע סבל. פרויד ותומכיו המוקדמים שמו את הדגש על הדחפים עימם נולד התינוק ועל התייחסותו אל הדמויות המטפלות כאמצעי לסיפוק דחפים אלו. עם התפתחותו, לומד התינוק לפשר בין הדחף לעונג שמקורו באיד לבין דרישות המציאות של האגו והמגבלות החברתיות של הסופר-אגו.
מי שהניעה את הזרם האלטרנטיבי לתפיסת הדחף של פרויד היתה מלאני קליין, אשר טענה שהתינוק נולד עם מוכנות לאינטראקציה עם סביבתו אשר אינה ממוקדת רק בסיפוק הדחף אלא גם בעיצוב נפשו של התינוק באמצעות מגעיו עם אובייקטים- דמויות משמעותיות המהוות מושא לפנטזיות, דחפים, משאלות, השלכות והפנמות.
על בסיס עבודתה של קליין פיתחו תיאורטיקנים אחרים כפיירברן, וויניקוט, באלינט, בולבי וגאנטריפ את זרם יחסי האובייקט. זרם זה בפסיכולוגיה שם במוקד את האינטראקציות הממשיות של הילד עם הדמויות המשמעותיות המקיפות אותו בשנות חייו הראשונות (לרוב, אמו ואביו), ואת השפעתן של דמויות אלו על ההתפתחות הבריאה והפתולוגית.
יחסי אובייקט בתיאוריה ובקליניקה
עבודתם של קליין וממשיכיה הביאה לשינוי רדיקלי בתפיסת הנפש ועל כן גם לשינוי מהותי בטכניקה הטיפולית. עבודתם הניעה את הפסיכואנלזיה מ"פסיכולוגיה של אדם אחד" הממוקדת בדחפים ובדרך בה האדם פועל לספקם, ל"פסיכולוגיה של שני אנשים" הממוקדת ביחסים. בהתאם, חל שינוי משמעותי בתפיסת הקשר הטיפולי, מטרות הטיפול והעובדה עם דפוסי ההעברה-העברה נגדית המתגלים בטיפול.
ביבליוגרפיה
אליצור, א., טיאנו, ש., מוניץ, ח., ונוימן, מ. (2002). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. תל-אביב: פפירוס.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
McWilliams, N. (1994). Psychoanalytic Diagnosis: Understanding Personality Structure in the Clinical Process. New York: Guilford Press.
