הלא מודע, לפי פרויד, מהווה את השכבה העמוקה ביותר בנפש אשר מכילה תכנים שהודחקו ואינם זמינים למודעות. בעמוד הנוכחי תוכלו לקרוא על הלא מודע, תפקידו במודלים הנפשיים של פרויד ועל תפיסתו בגישות פסיכואנליטיות מאוחרות.
מהו הלא מודע?
זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, היה מהראשונים שניסו לתאר את מבנה הנפש האנושית בצורה שיטתית. אחד מהמודלים הראשונים שהוא הגה היה המודל הטופוגרפי, המציע לחלק את הנפש לשלושה רבדים עיקריים: מודע, סמוך למודע ולא-מודע. מודל זה הוצג לראשונה בספרו פשר החלומות והפך לאבן יסוד בתיאוריה הפסיכואנליטית.
הלא-מודע, לפי פרויד, מהווה את השכבה העמוקה ביותר של הנפש. הוא כולל תכנים נפשיים – דחפים, רגשות, זכרונות ומשאלות – שאינם זמינים למודעות, משום שהם נתפסים כאסורים, מכאיבים או מאיימים. תהליך ההדחקה של התכנים הנפשיים הללו מאפשר "העברה" של תכנים אלה אל הלא-מודע, אשר מנטרל את משמעותם המאיימת, אך לפי פרויד הם ממשיכים לפעול מאחורי הקלעים של ההתנהגות והתודעה.
על אף היעדר הגישה הישירה לתכנים הלא-מודעים, הם באים לידי ביטוי בעקיפין: דרך חלומות, פליטות פה, סימפטומים נוירוטיים ועוד. פרויד סבר כי מקורם של סימפטומים רבים נעוץ בקונפליקטים בלתי פתורים בין הלא-מודע למודע. מטרת הטיפול הפסיכואנליטי, לפי פרויד, היא לאפשר לאדם גישה מחודשת לתכנים אלו, לעבדם ולהפחית את כוחם הלא-מודע על ההתנהגות.
מן המודל הטופוגרפי למודל הסטרוקטורלי
בשנות ה־20 של המאה ה־20, פרויד פיתח מודל נפשי נוסף – המודל הסטרוקטורלי, אשר הציע חלוקה חדשה של הנפש לשלוש רשויות: איד (הסתמי), אגו (האני) וסופר-אגו (האני העליון). מודל זה הוצג בספרו האני והסתמי, והוא ביקש להסביר את הדינמיקה הפנימית של הנפש לא רק לפי מיקום (כפי שהיה במודל הטופוגרפי), אלא גם לפי תפקוד ויחסי כוח בין מערכות נפשיות.
במודל זה, הלא-מודע אינו רק "מקום" בו מצויים תכנים מודחקים, אלא חלק בלתי נפרד מתהליכי עיבוד נפשיים מתמשכים, שמתקיימים בין שלוש הרשויות. כך למשל, האיד פועל כולו באופן לא-מודע ודחפי, בעוד האגו והסופר־אגו מכילים מרכיבים מודעים ולא-מודעים כאחד. הלא-מודע במודל הסטרוקטורלי מופיע כזירה מתוחה של קונפליקטים מתמשכים בין יצר לתרבות, בין דחף לאיסור, בין תשוקה לאשמה.
על הלא מודע בגישות פסיכואנליטיות מאוחרות
בעשורים שלאחר פרויד, גישות פסיכואנליטיות שונות המשיכו להעמיק ולפתח את מושג הלא-מודע. תיאורטיקנים כמו מלאני קליין, וילפרד ביון ודונלד ויניקוט הביאו עימם תפיסות חדשות, בהן מוקד תשומת הלב עבר מהדחפים הפנימיים אל יחסי האובייקט עם דמויות משמעותיות והחוויה הרגשית המוקדמת.
קליין, לדוגמה, זיהתה תכנים לא-מודעים כבר בשלבים הראשוניים ביותר של החיים, והדגישה את חשיבות הפנטזיה הלא-מודעת בהתפתחות האישיות. ביון ראה בלא מודע חוויה טרום מילולית ("הלא-מודע החווייתי"), הכולל רשמים חושיים ורגשיים שהאדם טרם הצליח לעבד, בעוד ויניקוט הדגיש את הלא-מודע כמרחב חי ויצירתי אשר תנועה בו הינה הכרחית עבור אותנטיות נפשית, כך שהוא אינו רק מאגר של תכנים מודחקים.
גם זרמים מאוחרים יותר, כגון פסיכולוגיית העצמי של קוהוט והפסיכואנליזה ההתייחסותית, הדגישו את ההיבטים ההתפתחותיים והיחסיים של הלא-מודע. לפי גישות אלו, הלא-מודע אינו רק תחום תוך-נפשי, אלא גם תוצר של יחסי גומלין מתמשכים עם דמויות משמעותיות ועם הסביבה.
לצד זאת, גם תחומים אחרים כמו מדעי המוח, תיאוריות התקשרות וחקר תהליכים קוגניטיביים לא-מודעים, תורמים כיום להבנה עמוקה יותר של אופני הפעולה הלא-מודעים בנפש האדם – לא כאירועים יוצאי דופן, אלא כחלק בלתי נפרד מהתפקוד הנפשי היומיומי.
מקורות
לפלאנש, ז' ופונטאליס, ז'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.
ביטמן, א. (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
Abram, J. (2007). The Language of Winnicott: A Dictionary of Winnicott's Use of Words. London: Karnac
Klein, M. (1952). Some Theoretical Conclusions Regarding the Emotional Life of the Infant. In Envy and Gratitude and Other Works 1946–1963. London: Hogarth Press
Symington, J., & Symington, N. (2002). The clinical thinking of Wilfred Bion. Routledge
