פסיכולוגיית האגו: רקע היסטורי ותיאורטי
אחת הדרכים בה הציע פרויד לראות את מבנה הנפש הייתה המודל המבני (סטרוקטורלי), לפיו מחולקת הנפש לשלושה מבנים המכוונים את האישיות וההתנהגות: איד, אגו וסופר-אגו. האיד הוא מקור הדחפים והתשוקות הבסיסיים (מין ותוקפנות), הסופר-אגו מייצג את ערכי המוסר והמצפון, ואילו האגו מתווך בין צרכיהם של האיד והאגו לבין דרישות המציאות. פרויד האמין כי האישיות מונעת על-ידי הצורך בסיפוק הדחפים שמקורם באיד, ולכן כיוון חלק ניכר מעבודותו האנליטית בחלק זה של הנפש, במטרה לזהות את אותם דחפים ותשוקות בלתי-מודעים. הוא הכיר אמנם בחשיבותו של האגו לתפקודה התקין של האישיות, אך שם פחות דגש על חקירתו. החל משנות ה-30' של המאה ה-20, החלו חלק מממשיכי דרכו של פרויד להדגיש יותר ויותר את תפקודיו של האגו ולראות בו רכיב נפשי משמעותי ביצירת האישיות הבריאה או הפתולוגית.
מהי פסיכולוגיית האגו?
תיאורטיקנים אשר השתייכו לפסיכולוגיית האגו ביקשו להדגיש את תפקודו העצמאי של האגו ואת היותו גורם המניע את האדם לפעולה, למידה והתפתחות, ולא רק אמצעי לויסות ואיזון בין דחפים פנימיים לדרישות המציאות. במובן זה, פסיכולוגיית האגו הפחיתה מחשיבותו הבלעדית שייחס פרויד לצורך של האדם בסיפוק דחפים ביולוגיים, והדגישה את הצורך בהתמודדות עם אתגרי החיים כמקור לסיפוק. הם אמנם אימצו את הנחתו של פרויד בנוגע להשפעתם המכרעת של הדחפים על האישיות, אלא שבניגוד לפרויד, הם הרחיבו את התבוננותם בתפקידיו של האגו, הממונה על ויסות הדחפים וביטויים באופן תואם ודנו בהתפתחותו ופעולתו. כמו-כן, ולאור הביקורות שספגה התיאוריה הפרוידיאנית בשל הדגש הרב ששמה על דחפי המין והתוקפנות (אשר הקנו לה אופי פסימי למדי), תיאוריות פסיכואנליטיות מאוחרות יותר הדגישו את הכוחות החיוביים המניעים את האדם, ואת נטייתו ליצור קשרים בין אישיים משמעותיים ומספקים.
על אף שתיאורטיקנים של פסיכולוגיית האגו נבדלים זה מזה בחלק מהנחותיהם ומוקדי העניין שלהם, ניתן להצביע על מספר עקרונות משותפים:
- מימד התפתחותי: אנשי פסיכולוגיית האגו עסקו בניסיון לזהות תהליכים בהיווצרות האגו והתפתחות יכולתו להתמודד עם הדחפים הפנימיים. התבוננות בתהליכים אלו הביאה להרחבת ההתבוננות באישיות הבריאה ולא רק הפתולוגית, ולאמונה כי סיפוק נגרם גם מיכולת ההתמודדות עם מכשולים, ולא רק מסיפוק דחפי.
- השפעת הסביבה: כחלק מבחינתם את התפתחות האגו, החלו אנשי פסיכולוגיית האגו לזהות כי לסביבה הראשונית תפקיד משמעותי ורב השפעה על התפתחותם או היעדר התפתחותם של תפקודי אגו בסיסיים.
- דגש על מנגנוני הגנה: אנשי פסיכולוגיית האגו הדגישו את חשיבותן של ההגנות אשר מייצר האגו, ואת השפעתן על האישיות. בהתאם, הודגשה חשיבותם של מנגנוני ההגנה- מתי ומאיזה סיבה הם מופעלים, ומהי השפעתם על חייו וקשייו של המטופל.
טיפול על-פי פסיכולוגיית האגו
אנשי פסיכולוגיית האגו ראו עצמם כממשיכי דרכו של פרויד, ובהתאם לכך הדגישו את הפיכת הלא מודע למודע והשתמשו בטכניקות טיפוליות פרוידיאניות כאסוציאציות חופשיות ופירוש חלומות. יחד עם זאת, הדגש שהושם על תפקודי האגו הביא להרחבת מוקדי הטיפול ולשינויים מסוימים בטכניקה האנליטית: מטפלים מאסכולת פסיכולוגיית האגו בחנו את תפקודי האגו של מטופליהם וזיהו עמם את ארגון האישיות ומנגנוני ההגנה העומדים בבסיסו ומפעילים אותו. מטפלים אלו התמקדו פחות בתכנים מודחקים ובדחפים ומשאלות אסורים (שמקורם באיד), ויותר בזיהוי דרכים יעילות ומותאמות להתמודדות עמם. כמו כן, נטו מטפלים מאסכולת פסיכולוגית האגו לגישה טיפולית הדדית וישירה יותר מזו שנקט פרויד: המסגרת הטיפולית נתפסה כמאפשרת עיבוד חוויתי של חוויות ילדות מוקדמות והקשר בין המטפל למטופל נתפס כגורם מרפא בפני עצמו.
לקריאה נוספת
תיאורטיקניים מרכזיים בפסיכולוגיית האגו: אנה פרויד, היינץ הרטמן, מרגרט מאהלר
- מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
- ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
