באחד הימים, נפגש ויקטור פרנקל עם רופא אמריקני שבא לבקרו בקליניקה שלו אשר בוינה. הרופא ביקש מפרנקל לסכם עבורו במשפט אחד את התיאוריה הטיפולית שלו, הלוגותרפיה, ואת ההבחנה בינה לבין הפסיכואנליזה. פרנקל אמר לרופא: "ראשית כל, אנא סכם עבורי במשפט אחד את עיקרי הפסיכואנליזה", ולכך השיב הרופא: "בפסיכואנליזה שוכב הפציינט על ספה, ועליו לדבר על נושאים שלא נעים לו לדבר עליהם". "ובכן", ענה לו פרנקל, "בלוגותרפיה יושב הפציינט זקוף-ראש על הכיסא, אך עליו לשמוע דברים שלא נעים לו לשמוע אותם".
רקע
ויקטור פרנקל (1905-1997) נולד בוינה להורים יהודים. כבר בתיכון החלה התעניינותו בפסיכולוגיה, ובאקדמיה פנה ללימודי רפואה ונוירולוגיה באוניברסיטת וינה. הוא למד פסיכואנליזה דרך קשריו הקרובים עם זיגמונד פרויד ועם אלפרד אדלר וכיהן כראש מחלקה נוירולוגית בבית-חולים בעיר, עד שנשלח בידי הנאצים עם אשתו ועם משפחתו למחנה ריכוז בשנת 1942. פרנקל שהה 3 שנים באושוויץ ובמחנות ריכוז נוספים ואת חוויותיו המצמררות משם הוא שטח בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות". בספר זה, ניסה פרנקל להסביר את הדרך בה שרדו המוני יהודים ואסירים אחרים את זוועות התופת של מחנות ההשמדה באמצעות הערך ההישרדותי של המשמעות. הוא טען, כי אלה אשר מצאו משמעות לחיים במחנות הגבירו באופן ניכר את סיכוייהם להישאר בחיים וביקש לחקור את האופן שבו אנשים אלו הצליחו לייצר לעצמם משמעות במהלך שהותם שם.
גישה תיאורטית
פרנקל האמין כי האתגר הבסיסי ביותר של הקיום האנושי הוא במציאת משמעות לחיים, שניתן לראותה כמשהו או מישהו שעבורו האדם רוצה לחיות, ומוכן אף למות למענו. משפט המפתח בהבנת תורתו הוא אחד ממשפטיו המפורסמים של ניטשה: "מי שיש לו 'מה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". את המשמעות לחיים, לפי פרנקל, ניתן למצוא בשלוש דרכים עיקריות: בעשיית מעשה, בהתעלות לחוויות אמנותיות או רגשיות משמעותיות וביכולת לעבור סבל באמצעות הקניית משמעות לסבל זה.
באחד מספריו, מביא פרנקל כדוגמא סקר שנערך בין סטודנטים אמריקאים שניסו להתאבד, בו הם נשאלו מה הניע אותם לבצע את המעשה. 85% מהם אמרו שהחיים נראו להם חסרי משמעות, על אף שבפועל, כמעט לכולם היו חיי משפחה וחברה פעילים והישגים אקדמיים טובים. הוא טען שהתופעה של חוסר פשר לחיים מתרחשת בצורה נרחבת בחברות השפע של המאה העשרים, בהם שוכך המאבק להישרדות ובני האדם אינם מצליחים למצוא משמעות לקיומם. הוא טען שאחד הקשיים העיקריים של החיים המודרניים הוא בהפחתת היכולת של בני האדם למצוא משמעות לחייהם, עקב ההתרחקות מהחיים הטבעיים והתפוררות הערכים המסורתיים, כגון הדת והמשפחה. הביטוי הטוב ביותר לכך הוא השעמום, או מה שפרנקל כינה "נוירוזת יום ראשון", המבטאת את הריק שחשים אנשים רבים בסופי השבוע, כשאת מקום העבודה תופסת הריקנות (ברוב העולם המערבי יום ראשון הינו יום שבתון). שיטת הטיפול שהגה ויקטור פרנקל זכתה מידיו לכינוי לוגותרפיה (לוגוס = משמעות ביוונית), שכן מטרתה העיקרית הינה לסייע לחולה למצוא פשר לחייו.
להרחבה: לוגותרפיה.
מקורות
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
גוטמן, ד. (1999). עבודה סוציאלית משמעותית: לוגותרפיה למטפל. תל-אביב: דיונון, אוניברסיטת תל-אביב.
פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל-אביב: דביר.
פרנקל, ו. (1982). הזעקה הלא-נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם. ירושלים: דביר.
