קרל רוג'רס, תיאורטיקן מרכזי בזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה, האמין שכדי שהאדם יגשים את יכולותיו בצורה הטובה ביותר, הוא זקוק להערכה חיובית בלתי מותנית מסביבתו. החל משנות ה-50 וה-60, הוא ייעץ להורים בארה"ב לקבל את ילדיהם ללא כל תנאי, גם אם התנהגותם אינה מקובלת עליהם. לילד שמכה את אחותו הקטנה, למשל, הוא יעץ להורים לומר: "אנחנו מבינים את הטינה ואת הכעס שאת חש כלפי אחותך, אבל בתור הורים, איננו יכולים להרשות התנהגות כזו".
רקע
קרל רוג'רס (1902-1987) נולד בפרבר של שיקאגו כבן רביעי למשפחה בת 5 ילדים. הוריו היו פרוטסטנטיים אדוקים וחינכו את ילדיהם חינוך דתי נוקשה, עם דגש על ערכי עבודה. כשהיה בן 12 ביקש אביו של רוג'רס לברוח מהפיתוי שבחיי העיר, המשפחה עברה לכפר חקלאי ורוג'רס התעמק במחקר על טיפוח קרקע וגידול בקר.
רוג'רס מתואר כילד מבודד חברתית, שהתעניין יותר בחקלאות ובדת מאשר ביחסים עם בני גילו, ובמקביל הצטיין בלימודים. הוא החל בלימודי חקלאות באוניברסיטה אך במהרה גילה שהאדם מעניין אותו יותר מאשר האדמה, ועל כן פנה ללימודי כמורה בסמינר בניו-יורק. בעקבות טיול בן חצי שנה שערך לסין, הוא נטש את ההקשרים הדתיים, והחליט שייעודו הוא במקצוע הפסיכותרפיה. כבר בגיל 26 הוא קיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת קולומביה והחל לעבוד כמטפל בילדים במרכז מפורסם בניו-יורק. כנהוג באותה התקופה, ההכשרה שרוג'רס קיבל היתה פסיכואנליטית בעיקרה, אך במהרה הוא גילה שהפרשנויות שהוא עורך בחדר הטיפולים אינן מסייעות לשיפור מצבם של הפציינטים שלו. צעד אחר צעד, ודרך נסיון ארוך שנים של עבודה עם מטופלים, הוא ניסח את התיאוריה הטיפולית שלו, אותה כינה פסיכותרפיה הממוקדת באדם. טיפול זה שם במרכזו את ההבחנה של רוג'רס לפיה המניע העיקרי להתנהגותו של האדם, הינו הנטייה להגשמה עצמית.
בגיל 43 ייסד רוג'רס מרכז ייעוץ לסטודנטים באוניברסיטת שיקאגו, לאחר מכן עבר לקליפורניה ושם ייסד את "המרכז לחקר האדם". בשנותיו האחרונות שירת כנשיא אגודת הפסיכולוגיים האמריקנית והקדיש זמן רב לקידום השלום בעולם. רוג'רס נפטר ב1987 בקליפורניה מדום לב, כשהוא בן 85.
גישה תיאורטית
הגישה הטיפולית והתיאורטית של רוג'רס יוצאת מתוך הזרם הפנומנולוגי בפסיכולוגיה, השם את הדגש על החוויה הסובייקטיבית ועל נקודת המבט האישית והייחודית של הפרט. בניגוד לתיאוריות הפסיכואנליטיות, רואה רוג'רס את האדם כטוב ובריא באופן בסיסי. התנהגותו של הפרט אינה נקבעת על-ידי אירועים בעבר, אלא דרך פירושים שעושה האדם לאירועים בהווה. כמו כן, מהלך התפתחותי רגיל וטבעי מוביל לבריאות נפשית, ואילו פסיכופתולוגיה היא תולדה של עיוות הנטייה המולדת של האדם לכיוונים של הגשמה עצמית.
הנטייה להגשמה עצמית
רוג'רס ראה בהגשמה עצמית ככוח ביולוגי מולד, המהווה את המניע היחיד בבסיס כל ההתנהגות האנושית. הוא טען שאת כל הדחפים והמניעים האחרים, הן הפיזיולוגיים והן הפסיכולוגיים, ניתן להסביר באמצעות שאיפה זו, שהינה דחף בסיסי חזק לפתח את הפוטנציאל האישי עד למקסימום האפשרי. בניגוד לאברהם מאסלו, שטען כי רק בודדים מצליחים להגיע בחייהם להגשמה עצמית, הרי שרוג'רס חשב שהשאיפה של האורגניזם להפיק את המירב מעצמו משותפת לכל היצורים החיים, כולל צמחים ובעלי חיים.
על פי רוג'רס, הנטייה להגשמה עצמית הינה כוח המניע את האדם קדימה ללא הפסק. מטרת האדם אינה להגיע להומאוסטזיס (איזון ורגיעה), אלא לגדילה דרך התמודדות עם קשיים ומכשולים, ורכישת מיומנויות שיסייעו לו בפיתוח יכולות ובהגשמתן. חוויות החיים מסווגות באופן אוטומטי בידי האדם דרך האופן שבו הן משרתות את הנטייה להגשמה עצמית, באמצעות יכולת מולדת אותה כינה רוג'רס הערכה אורגניזמית. כלומר, באופן טבעי מתקדם האדם לעבר חוויות המסייעות לו בהגשמה העצמית, ומתרחק מחוויות המפריעות לו בכך.
מושג העצמי
רוג'רס טען שהחוויה של כל אדם הינה סובייקטיבית, והיא נובעת מעולם משתנה של אירועים שבו הוא עצמו נמצא במרכז. האדם תופס אובייקטים ואירועים המתרחשים סביבו ומעניק להם משמעות ופרשנות הייחודית לו. התפיסה נעשית הן ברמה המודעת, והן ברמה הלא מודעת. בתוך הרמה המודעת, המרכיב החשוב ביותר הוא האופן שבו האדם תופס את עצמו, שאותו כינה רוג'רסהעצמי. העצמי הוא תבנית מאורגנת וקבועה פחות או יותר, הכוללת את תפיסותיו של האדם על האופי האישי, המקצועי והחברתי שלו, כישוריו וכשרונותיו, שאיפותיו וכדומה. בנוסף, כולל העצמי את הערכים החיוביים או השליליים שהאדם מקשר לתפיסות אלו, ואלו קובעים בסופו של דבר את הערך העצמי שלו. למשל, אדם מסויים יכול לתפוס את עצמו ביחס לחברה, כמי ששם את טובתו האישית לפני טובתם של אחרים. הערך המקושר לתפיסה זו עשוי להיות חיובי או שלילי, וההשפעה על הערך העצמי תהיה בהתאם.
אל מול העצמי האמיתי שנתפס בהווה, קיים תמיד עצמי אידיאלי, המורכב מהאופן שבו האדם רוצה לראות את עצמו ומהציפיות שיש לו כלפי עצמו. ככל שהפער בין העצמי הנחווה לעצמי האידיאלי יהיה גדול יותר, כך הערך העצמי של האדם יהיה נמוך יותר ועלולה להתפתח נוירוזה.
בריאות ופתולוגיה על פי רוג'רס
כאמור, רוג'רס טען שההתפתחות הטבעית של כל בני האדם היא לכיוונים חיוביים, היות וההערכה האורגניזמית המולדת דוחפת את האדם למקומות בריאים ומאוזנים של הגשמה עצמית. עם זאת, במקרים רבים אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו אנחנו לא פועלים על פי ההערכה האורגניזמית שלנו, אלא בדרכים אחרות שיביאו לנו הערכה חיובית. זאת, לדעתו של רוג'רס, מתרחש בילדות, כאשר ההערכה החיובית שההורים נותנים לילדיהם, ומאוחר יותר גם המורים לתלמידיהם, הינה הערכה חיובית מותנית, כלומר, לא מובנת מאליה אלא תלויה במעשים של הילד. למשל, ההורים יאמרו לילד שהוא יקבל קינוח רק אם יגמור את כל האוכל מהצלחת. רוג'רס טען שאין צורך בהתניות כאלה, היות שהנטייה הטבעית של האדם היא לכיוונים בריאים, קרי, הילד בעצמו יודע מה טוב לו ותפקידם של ההורים הוא בעיקר לא להפריע לו להגשים את עצמו. במצבים שבהם ההערכה החיובית הינה מותנית, יוותר הילד על חלק מהחוויות הנראות לו חיוביות על פי ההערכה האורגניזמית, על מנת לקבל חיזוקים מהוריו. הוא יתאים את התנהגותו, את מחשבותיו ואת רגשותיו לציפיות הסביבה וייצור לעצמו תמונת עצמי מעוותת. כאשר הוא ייתקל בחוויות שאינן תואמות לתמונת עצמי זו, הוא ינסה להרחיקן מהמודעות דרך מנגנוני הגנה של הכחשה ועיוות תפיסתי.
במקום ההתניות הללו של ההורים והסביבה, הציע רוג'רס להורים ולמחנכים להשתמש בהערכה חיובית בלתי מותנית, קרי, לאהוב את הילד ללא תנאים. האדם המתפקד במלואו, על פי רוג'רס, הוא זה שקיבל בילדותו ולאורך התפתחותו הערכה הורית שכיבדה והבינה את רגשותיו ואת מחשבותיו, גם אם שמה גבולות להתנהגותו. אדם זה יפתח לעצמו הערכה עצמית חיובית בלתי מותנית ויגיע למצב שבו תהיה לו פתיחות מלאה וקשב מלא לתחושותיו הפנימיות בבואו לקבל החלטות בחיים.
טיפול רוג'ריאני
קרל רוג'רס הגדיר את עצמו קודם כל כפסיכותרפיסט ורק לאחר מכן כתיאורטיקן. הוא הקפיד להקדיש לפחות 15-20 שעות בשבוע למטופליו, והתיאוריה שלו נולדה מתוך הנסיון הארוך והמקיף שלו עם מאות מטופלים. את שיטת הטיפול שהגה הוא כינהפסיכותרפיה ממוקדת באדם (או פסיכותרפיה ממוקדת בקליינט). בשיטה זו, תפקידו העיקרי של המטפל הוא לתת למטופל להוביל, להגיב לדבריו באמפטיה ולאפשר לו חוויה של הערכה חיובית בלתי מותנית, אותה הוא לא זכה לקבל בילדות.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
Rogers, C. R. (1951). Client-Centered Therapy: Its Current Practice, Implications, and Theory. Boston, Mass.: Houghton Mifflin Co.
Rogers, C. R. (1967). On Becoming a Person: a Therapist's View of Psychotherapy. London: Constable.
