Holding Therapy - תרפיית אחיזה

תרפיית אחיזה היא טכניקה בה דמות מטפלת בוגרת, בדרך כלל מטפל או הורה, אוחז בגופו של ילד על מנת לעזור לו לרסן את התנהגותו ולהירגע. המצב שנוצר מגביל את חופש התנועה של הילד ומונע ממנו להזיק לעצמו, לאחרים ולרכוש, ובמקביל יוצר קירבה גופנית ואינטימיות בין הילד לאוחז. הטכניקה מבוססת על סוגי טיפול שכונו בעבר "טכניקה להפחתת זעם" "ריסון פיזי" או "טקס הכלה". הטכניקה של הרגעה ויצירת קשר עם הילד ע"י אחיזה פיזית של הילד נתפסת כמכילה ומקרבת ולא מרחיקה או מענישה. בשונה מבידוד הילד או הרחקתו כאשר התנהגותו מפריעה או מסוכנת, החזקתו הפיזית אמורה להשרות עליו ביטחון והרגעה, ויכולה אף להפוך לחוויה מנחמת.

שימוש בתרפיית אחיזה עם ילדים אוטיסטים

תרפיה המבוססת על הטכניקה של זסלו (zaslow's technique), פסיכולוג מקליפורניה שהשתמש באחיזה כפויה כדרך טיפול באוטיסטים. זסלו האמין שע"י אחיזה שנכפית בצורה מעמתת ותקיפה, אך יחד עם זאת אכפתית ודואגת, ניתן להקל על ביטויי הזעם המאפיינים ילדים אוטיסטים. תגובתם של ילדים אוטיסטים לסביבתם מאופיינת בדרך כלל בכעס ובהימנעות, והם דוחים כול ניסיון למגע בין אישי. זסלו החל לטפל בילדים אלה בדרך בה מטפלים בתינוקות: להחזיק אותם על ירכיו כשפניהם מופנות אליו, לאחוז בהם בחוזקה משולבת ברוך, ולהביט בעיניהם. ההחזקה הממושכת בדרך זו מכריחה את הילד ליצור קשר עם הדמות המטפלת, עם המציאות, עם עצמו ועם רגשותיו. בדרך כלל השלב הראשון יהיה הבעת התנגדות ומאבק מצד הילד, שלאחר מכן יירגע, ויאפשר למבוגר המחזיק אותו להיות בשליטה על המצב. בחלק מהמקרים ניתן להבחין שבשלב זה של כניעה וקבלה הילד אפילו ייהנה מהקרבה הרגועה. זסלו לימד הורים ומטפלים להשתמש בתרפיית האחיזה, אך השימוש בטכניקה שנוי במחלוקת, ובוודאי שאינו מקובל בכל המקרים או ע"י כל המטפלים.

שימוש בתרפיית אחיזה עם ילדים בעלי הפרעת התקשרות

שיטת טיפול זו, הנקראת גם "תרפיית התקשרות" (attachment therapy), היא דרך טיפול בילדים מאומצים או תחת השגחת אומנה. אומנם אין תרפיה זו אינה נובעת ישירות מתיאוריית ההתקשרות של בולבי, אך תרפיסטים המשתמשים בשיטה זו טוענים כי חסך מוקדם בהתקשרות טובה, הכוללת הזנה פיזית ורגשית, הוא הגורם לבעיות התנהגות קיצוניות בהמשך החיים. אם תהליך ההתקשרות של הילד הופך בלתי אפשרי מסיבה כלשהי,  הוא לא יפתח אובייקטים מופנמים של אהבה, ולא יפתח מצפון.

המקור לתרפיה זו היא "תרפיית הפחתת הזעם" שפיתח קלין (Cline) לטיפול בילדים המוגדרים "חסרי התקשרות". ילדים אלה מפגינים התנהגות מופרעת, לעיתים סוציופתית, התנהגותם נוטה להיות אגוצנטרית, מניפולטיבית והרסנית, והם בד"כ עמידים לטיפול מילולי. הם אינם מסוגלים לבטא את רגשותיהם ומחשבותיהם, לפתח יחסי אמון, ולכבד אחרים ואת עצמם. אלו ילדים שלא מפתחים את היכולת להיות תלויים בדמות המטפלת בצורה נינוחה ובוטחת, ואם הדפוס הזה יתמיד הם יגדלו בלי לדעת איך לתת ולקבל חיבה, הגנה והבנה. מטרת הטיפול היא לשבור את ההגנות שהילד פיתח מול עולם שהוא למד לתפוס כעוין ופוגע. הדמות המטפלת- תרפיסט או הורה, מחזיקים את הילד בחיקם ומונעים כל תנועה של הגפיים. הדבר גורר מיד התנגדות מילולית וגופנית וביטוי גובר של זעם. האחיזה ממשיכה עד שביטויים אלה שוככים, והילד מוותר ונכנע, שריריו מתרפים והוא נרגע. אז מגיע שלב בו ההחזקה אמורה להפוך למעין חיבוק חם, והקרבה הגופנית מאפשרת יצירת התקשרות בין הילד למבוגר, הורה או מטפל. בבסיס התיאוריה של קלין עומדת ההנחה ששליטה כפויה מעוררת תגובת התנגדות וזעם, ביטוי הזעם הוא משחרר ומטהר, ומצב הכניעה מאפשר ביסוס הדרגתי של אמון ואינטימיות.

ביקורת על השיטה

כיום אין עדיין מספיק מחקר שיטתי על תרפיית האחיזה, אך היא נחשבת שנויה במחלוקת בעיקר בשל הכפייה שבה והשימוש בכוח פיזי. האחיזה הכוחנית עלולה להיות מסוכנת, וידועים גם מקרים בהם ילדים נפגעו ואף מתו מהשלכותיו של טיפול כפוי וכוחני מסוג זה. ישנן שתי ביקורות עיקריות על השיטה:

ביקורת אתית הטוענת כי לאור הפן הכוחני של טיפול זה צריך לשקול האם אכן מדובר בטיפול, והאם יש להרשות את השימוש בו. השימוש בריסון פיזי עלול לפגוע בביטחון העצמי של הילד, להותירו חלש וחסר הגנות. בנוסף קיימת סכנה של שימוש בלתי מיומן והפעלת כוח רב מדי, במיוחד כשהאחיזות נעשות בבית המשפחה ללא פיקוח.

מחלוקת באשר להגדרת המטרה של טיפולי אחיזה. מדובר בשיטה שנולדה מתוך התנסות וצורך בשטח, אך הרציונל שמאחוריה אינו מוגדר די הצורך. מטרות השימוש באחיזה יכולות להיות שונות זו מזו: אחיזה כריסון פיזי והצבת גבול, אחיזה לשם השבת הסמכות ההורית, אחיזה לשם יצירת קירבה והתקשרות. הרציונל המעורפל יכול להביא לשימוש בלתי מבוקר או בלתי הולם בשיטה, לפי ראות עיניו של המטפל ולא בהתאם לצרכי הילד.

ביבליוגרפיה